1 פרק ראשון – סוכה שהיא גבוהה

Rabbi Nachman Kahana

תוספות דיבור המתחיל סוכה ב עמוד א

הנושא – התעלמות המקשה ממה שנאמר במשנה ‘הדס’ בדף לב,ב.

הקדמה – א) משנה לקמן לב,ב: הדס הגזול (פסול, שנאמר [ויקרא כג,מ] ‘ולקחתם לכם’ ודורשים לקמן כט,ב ‘לכם’ משלכם ולא גזול) והיבש פסול (אינו הדור)…היו ענביו מרבות מעליו (ענבי הדס אדומים או שחורים מרובים מהעלים) פסול, ואם מעטן (תלש מספר ענבים ויש כעת יותר עלים) כשר.

ב) הגמרא לא,א-ב דנה בשני מושגים:

1) תעשה ולא מן העשוי – כתוב (דברים טז,יג): ‘חג הסכת תעשה לך שבעת ימים’ ללמד שבהכנת סוכה (או כל מצוה אחרת שכתוב בה לשון ‘עשייה’) הגורם העיקרי של המצוה (כגון סכך בסוכה וציצית בבגד) חייב להיעשות באופן ישיר ולא כתוצאת לווי מפעולה אחרת. לפיכך יש להניח את הסכך בתור גג ולא שיווצר הגג מאליו, כגון חפר בצד של גדיש (ערימת שחת) וכתוצאה מסילוק השחת נוצר גג.

2) יש דיחוי במצוות או לא – חפץ שנדחה (נפסל) מלשמש בקיום מצוה האם הדיחוי מוחלט, כך שאפילו אם סולקה סיבת הפסילה הפסול בעינו, או שעם סילוק הסיבה חוזר החפץ לכשרותו. דוגמה: הדס שנקטם (נחתך) ראש הענף ונפגע ‘הידורו’ ונפסל, וצמחה תמרה (פרי ירוק) במקום החיתוך וחזר הידורו. הכרעת החקירה תלויה באם לומדים דיחוי במצוות מדיחוי בקדשים שדיחויו מוחלט.

הסוגיא שם דנה בשלשה מצבים של ‘דיחוי’:

1) לא נקרא שם ‘מצוה’ עליה בדיחוי- כל העת שסיבת הפסול בעינה לא נוצרה זיקה בין החפץ למצוה, כגון הדסים עם ריבוי ענבים;

2) דיחוי מעיקרא – בעוד שהפסול בעינו נוצרה זיקה בין החפץ למצוה ואח”כ סולקה סיבת הפסול;

3) נראה ונדחה – אחר שנוצרה זיקה בין החפץ למצוה קרתה סיבה לפסלו מן המצוה ואח”כ סולקה הסיבה.

ג) לקמן לג,א מצוטטת תוספתא: לולב בין אגוד (קשור עם הדסים וערבות) בין שאינו אגוד כשר (אין חיוב לקשרם ביחד) רבי יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול (והגמרא מקשה) מאי טעמא דרבי יהודה (ומשיבים) יליף ‘לקיחה-לקיחה’ (גזירה שוה) מאגודת אזוב (שבה נתנו דם הפסח על המזוזות במצרים) כתיב הכא (בארבעת המינים, ויקרא כג,מ) ‘ולקחתם לכם ביום הראשון’ וכתיב התם (בדם הפסח, שמות יג,כב) ‘ולקחתם אגודת אזוב’ מה להלן אגודה (קשורה) אף כאן (בלולב).

ד) בדף לג,ב דנה הגמרא במשנה (הקדמה א): היו ענביו מרבות מעליו פסול ואם מעטן כשר (בעל הסוגיא סובר ‘לולב צריך אגד’, ומקשים) דמעטינהו אימת (מתי תלישת ענבים מכשירה) אילימא מקמיה דלאגדיה (קודם שנקשר ללולב) פשיטא (חפץ ‘נדחה מן המצוה’ רק אם היתה לו זיקה למצוה וענף של הדס עם ריבוי ענבים מעולם לא נזקק למצוה ואינו מוגדר ‘נדחה’) אלא לבתר דלאגדיה (ואל תאמר שמדובר במשנה בקשר את ההדס כשהיו בו ריבוי ענבים ונוצרה זיקה למצוה, וריבוי ענביו גרם שיידחה מן המצוה שהרי) דחוי מעיקרא הוא (מצב זה מוגדר ‘דיחוי מעיקרא’, היינו מתחילת זיקתו למצוה ההדס היה במצב של ‘דיחוי’ שא”כ) תפשוט מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי (כשחקרו בישיבה אם יש דיחו במצוות למה לא הוכיחו מכאן ש’אין דיחוי מעיקרא’ וחפץ שנדחה מן המצוה נעשה כשר עם סילוק סיבת הדיחוי [תלישת הענבים], ומכיון שלא הביאו כראיה לא מדובר ‘בתר דלאגדיה’, וחוזר הקושי ‘דמעטינהו אימת?. והתרצן משיב) לעולם בתר דאגדיה (המשנה עוסקת כשקשר את ההדס כשהיה בו ריבוי ענבים ותלשם אחר הקשירה, ולא הוכיחו מכאן ש’אין דיחוי מעיקרא’ משום) וקסבר אגד הזמנה מעלמא הוא (התנא סובר ‘לולב אין צריך אגד’ [אין חיוב לקשור את המינים ביחד] וקשירת ההדס ללולב לא יוצרת זיקה בין ההדס למצוה כדי שריבוי ענביו ייחשב כ’דיחוי’ מן המצוה).

והא…כשר – הקדמה. וקשה על המקשה: ככל שיש משותף בין שתי משניות ועדיין יש הבדל בסגנונן גוברת התמיה, א”כ במקום לחקור בשינויי סגנון בין משנתנו בסוכה והמשנה ‘מבוי’ בעירובין, המקשה היה צריך לחקור את שינויים בין משנתנו למשנה ‘הדס הגזול’ המופיעות באותה מסכת 1? והמקשה יכול להשיב:

דלא פריך…משנתנו – למרות ש’סוכה’ ו’הדס’ מופיעות במסכת אחת גדול המשותף ב’סוכה’ ו’מבוי’ במסכת עירובין ששתיהן עוסקות במיגבלות של גובה שאינה במשנה של ‘הדס’…

ועוד…סוף – הקדמות א-ד. המקשה יכול להשיב שלא היקשה מ’הדס’ כי הצורך להוסיף ‘תקנתא’ במשנה של ‘הדס’ היה מובן, כי התנא חשש שאם לא ירשום תקנתא עלול הלומד לפסלם משתי סיבות: 1) תלישת הענבים לאחר שנאגד ההדס פוגעת בכלל ‘תעשה’ ולא מן העשוי – כשרותם חלה כתוצאת לווי מסילוק הענבים מאחר שלא אגד הדסים כשרים; 2) איגוד הדסים פסולים מוגדר ‘דיחוי במצוה’, ואפילו אחר תלישת הענבים ההדסים פסולים כי ‘יש דיחוי במצוות’. לפיכך המקשה הבין שהתנא נאלץ להוסיף תקנתא ללמד: 1) ‘תעשה’ ולא מן העשויינאמר בפסוק של סוכה ולא לומדים ארבעה מינים מסוכה לגבי זה; 2) אין זה ‘דיחוי במצוות’ כי אין ב’אגד’ כדי ליצור זיקה בין המינים למצות נטילה אלא דוקא חלות יום טוב עצמו, כי ‘אגד הזמנה מעלמא הוא’.

סיכום – המקשה לא חקר את שינוי הסגנון בין משנתנו למשנה ‘הדס’ למרות שהן מופיעות במסכת סוכה, משום: 1) המשותף בין המשנה ‘סוכה’ והמשנה ‘מבוי’ בעירובין רב מהמשותף בין ‘סוכה’ ו’הדס’ (ואחר שהסביר את המשניות לא היה מקום להקשות על המשנה ‘הדס’); 2) המקשה הבין את הצורך ב-תקנתא במשנה של ‘הדס’ ללמד שהדסים עם ריבוי ענבים שנקשרו ללולב ואח”כ נתלשו הענבים ההדסים כשרים, ואין זו פגיעה ב’תעשה’ ולא מן העשוי ולא ‘דיחוי במצוות’.

ד”ה דאורייתא תני פסולה ב עמוד א

הנושא – פירושים בנוסף לפירוש רש”י.

הקדמה – א) רש”י פירש שתנא נוקט בלשון ‘פסול’ כאשר הענין בכללותו ידוע ממקור אחר (פסוק), כי ‘פסול’ פירושו הנתונים שבפנינו לא עונים על דרישות הענין הידוע, ולכן סוכה שמידותיה אינן תקינות ראוי לומר ‘פסול’. אבל לא בשיתופי מבואות שהמקור במשנה וראוי יותר להודיע כיצד מתקנים את הפגם.

ב) בשבת כב,ב חוקרים אם מצות נר חנוכה מוקיימת עם ההדלקה (הדלקה עושה מצוה) או הנחת החנוכיה (הנחה עושה מצוה), והנפקא מינה: מי שפטור מהמצוה (קטן או גוי) הדליק – אם הדלקה עושה מצוה יש לכבות את האש והחייב במצוה מדליקה מחדש, ואם הנחה עושה מצוה גם מי שפטור יכול להדליק ומי שחייב יניחנה במקום ראוי.

דאי…אע”ג…לישנא מעליא – הקדמה. יש גם פירוש אחר: לא מקור הענין (דאורייתא או דרבנן) קובע אם אומרים ‘פסול’, אלא בכל מקום אפשרי נמנעת המשנה ממילה המבטאת את השלילי כגון פסול, טרף, טמא וכו’, ולכן מן הראוי שייכתב במשנתנו התיקון ולא ‘פסול’. אולם כאן חשש התנא שאם ירשום תיקון ולא ‘פסול’ עלול לומד לחשוב שהתיקון מבטא את המצב לכתחילה אבל בדיעבד אם לא תיקנה הסוכה כשירה, לפיכך כתב ‘פסול’ ללמד שבלא התיקון הסוכה פסולה מהתורה. משא”כ ב’מבוי’ על אף החשש שלומד יחשב ש’ימעט’ הוא רק לכתחילה, העדיף התנא לשון יפה של תיקון ולא ‘פסול’ כי אפילו אם יטעו ויכשירו מבוי בלא עירוב לא יעבור המטלטל על איסור דאורייתא.2

כדאשכחן בריש…פירש כן – העדפת לשון יפה נלמדת מזה שלמרות שהתורה מצמצמת בלשונה, בפסוק שעוסק בבהמות שבאו לתיבת נח מאריך הכתוב ואומר (בראשית ז,ח): ‘מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה‘ ולא כתב ‘ומן הבהמה הטמאה’; ומכאן שהתורה מוסיפה שמונה אותיות ובלבד להימנע מלומר ‘טמאה’ – ללמדנו שבכל מקום שניתן יש להעדיף לשון יפה…

אי נמי…דאורייתא – וכן י”ל שבימי התנאים היה מוסכם ש’פסול’ מבטא ענין דאו’ ותיקון ענין דרבנן. ואם תקשה…

ובפרק…אגב…פסולה – חנוכה מדרבנן ונאמרה שם ‘פסול’? שתי תשובות: 1) משנה שמזכירה עניינים דאו’ ודרבנן נוקטת בלשון שמתאימה לאורייתא…

א”נ אי…עושה מצוה – 2) הקדמה ב. משנה שדנה בדאורייתא ודרבנן נוקטת בכל פרט בלשון מתאימה, ומן הראוי שבחנוכה תיכתב ‘ימעט’. אבל התנא חשש ש’ימעט’ עלולה להכשלה את הלומד בין אם התנא סובר הדלקה עושה מצוה ובין אם סובר הנחה עושה מצוה: שאם התנא סובר הדלקה ע”מ הוא חשש שמא לומד יסיק שהתנא סובר הנחה ע”מ ומשום כך התנא פסק ימעט’ שאפילו אחר הדלקה למעלה מ-כ’ אמה כשר משום שהנחה ע”מ, לפיכך כתב התנא ‘פסול’…

ואפי’ למ”ד…הוא מדליקה – ואם התנא סובר הנחה ע”מ נמנע מלכתוב ‘ימעט’ כי אף שלדעתו הדלקה למעלה מ-כ’ אמה ואח”כ הניחו את המנורה במקום הראוי יצא ידי חובה גזרו פסול על הדלקה זו. כי היסוד בנר חנוכה הוא פירסומי ניסא, והרושם הוא שמהדלקה במקום לא ראוי והנחתו במקום ראוי היא, שהמנורה נדלקה לצורך הפרטי של המדליק ולא משום מצות נר חנוכה ופירסום הנס, לפיכך כתב ‘פסול’ כדי למנוע הדלקה במקום אחד והנחה במקום אחר.

כדאמרינן…סוף – ראיה שזו סיבה לפסול הדלקה: הסובר הנחה ע”מ פסל הדלקה בבית אף שהוציאה למקום ראוי כי ‘הרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה’.

סיכום – פירושים לדברי התרצן: רש”י – תנא כותב ‘פסול’ כאשר הענין בכללותו ידוע ממקור שקדם למשנה, ולא כאשר המקור הוא משנה. תוס’ בתשובה א – ‘פסול’ אינה לשון רצויה, ותנא נמנע מלשונות כאלה בכל מקום שניתן. תוס’ בתשובה ב – היה מוסכם ש’פסול’ מבטא דאו’ ותיקון דרבנן, ומשנה שמזכירה דינים של שניהם: י”ל שהתנא נוקט בלשון שמתאימה לדאו’, או נקט בכל נושא בלשון המתאימה לו, פרט למשנה שיש לתנא סיבה לא לעשות כן.

ד”ה אמר רבה אמר קרא למען ידעו כו’ ב עמוד א

הנושא – סתירה בדברי רבה לאור פסקו בעירובין ג,א.

הקדמה – בעירובין ג,א חוקרת הגמרא: מקצת (עובי של) קורה (בפתח מבוי) בתוך עשרים (אמה) ומקצת קורה למעלה מעשרים (או) מקצת (עובי של) סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים אמר רבה במבוי כשר ובסוכה פסול.

קצת…חללה עשרים – הקדמה. קשה על רבה שפוסל סכך למעלה מ-כ’ כי המבט לא נמשך לסכך, והרי שם העובי התחתון של הסכך נמצא בתוך כ’ אמה ורבה פוסל?

ורבה…תנן – ואל תשיב שהגירסה שם משובשת והאמורא שפסל את הסוכה הוא רבא3 (בן רב יוסף חבירו של אביי) ולא רבה (בר נחמני), כי בהמשך רבא מכשיר את הסוכה כי לדעתו העיקר הוא גובה החלל הפנימי ואין בו יותר מ-כ’ אמה עד לסכך. וחוזרת הקושיאו: למה רבה פסל שם את הסוכה הרי המבט נמשך אל הסכך?

ויש לומר…למעלה מעשרים – בהמשך שם רבא מפרזקיא (אין זה רבא בן רב יוסף) מסביר את הפסק של רבה ש’במבוי כשר ובסוכה פסול’: סוכה דליחיד היא לא מדכר (העובי התחתון של הסכך עלול לעלות מעל ל-כ’: מצוי שאדם יושב בה לבד בלי שאחר שיסב את תשומת לבו לפגם, ולכן לכתחילה יש לפסול סכך כזה, אבל) מבוי דלרבים (ציבורי) מדכר אהדדי (יש אנשים שיודיעו שהקורה עלה מעל ל-כ’).

ורבינא…רבנן – ואחרי ההסבר של רבא מפרזקיא, רבינא מסביר את הפסק של רבה ואומר שסוכה שהיא מדאו’ רבה החמיר ומקל במבוי דרבנן.

מ”מ…סוף – הקושיא על רבה מתורצת לפי ההסברים של רבא מפרזקיא ורבינא, כי לדעתם רבה פוסל סוכה שחלק מהסכך בתוך כ’ ו’שלטא בה עינא’ בפסול מדרבנן.

סיכום – לרבה סכך מעל לחלל של כ’ אמה פסול מדאו’ משום לא שלטא בה עינא. ואם רק העובי העליון הוא מעל כ’ פסול מדרבנן כי לפעמים העובי התחתון נדחף מעל ל-כ’ ולא יהיה מי להסב את תשומת לבו, או משום שרבה מחמיר במצוה דאו’.

ד”ה כי עביד ליה דירת קבע שפיר דמי ב עמוד א

הנושא – בניית קבע של דפנות לעומת בניית קבע של סכך.

הקדמה – משנה יד,א: מסככין בנסרים (קורות עץ שעושים מהם תקרות) דברי רבי יהודה ור”מ אוסר (מדרבנן אם רחבים 4 טפחים, שמא יחשוב שאין הבדל בין בית לסוכה וישב בבית, והתורה אמרה ‘סוכה’ ולא בית שאתה דר בה כל השנה).

דאע”ג…קבע – וקשה: על התקפת אביי (שאם לדעת רבא ‘בסכת תשבו שבעת ימים’ בא להורות על דירת עראי, נמצא שחכמים פוסלים סוכה עשויה מחומרים עמידים?), למה לא השיב רבא שזאת באמת משמעות הפסוק, ובמקום זה מאמץ את המשמעות כדי להתיר חומרים עמידים עד כ’ אמה? תשובה…

משמע…לעשות עראי – רבא השיב לאביי שניתן לפרש את הפסוק בשלשה מובנים – צר, רחב או ביניים:

מובן הצר – סוכה כשרה מחומרים עמידים רק לשבעת ימים;

מובן הרחב – סוכה כשרה עד לגובה שניתן לבנות מחומרים עראיים (כ’ אמה) אף שניבנית מחומרים עמידים, אבל החל מגובה שמוכרח לבנות מחומרים עמידים הסוכה פסולה;

מובן ביניים (פירוש של אביי) – סוכה כשרה כשניבנית מחומרים עראיים אף שהם עמידים יותר משבעה ימים.

ורבא השיב שמתוך שלש האפשרויות רק המובן הרחב מתקבל, שכן: 1) אין לומר שהתורה מקפידה על חומרים שיכולים לעמוד רק שבעה ימים (מובן הצר) כי איך אפשר לדעת אם החומר יכול לעמוד שבעה ימים ולא שמונה; 2) מתוך שני המובנים הנותרים (הרחב או הביניים) מן הסתם התורה מתכוונת למובן הרחב, כי מאחר שהביניים חמור מהרחב היה צריך להיות רמז בפסוק שיש להחמיר, ובהיעדר רמז משמע שהתורה מקילה ומתכוונת למובן הרחב, שעד לגובה שניתן לבנות מחומרים עראיים (כ’ אמה) כשרה אף שניבנית מחומרים עמידים, ומגובה שמוכרח לבנות מחומרים עמידים הסוכה פסולה.

וא”ת…בסוכה – יכול לעשות סכך מנסרים שרוחב כל אחד 4 טפחים ולהצמידם למנוע חדירת גשם, ולמה נאמר שגשם קללה בסוכות?4

ואפילו…השנה – הקדמה. מאחר שאינו רשאי לעשות סכך מנסרים רחבים הגשם הוא קללה בסוכות. אבל קושייתנו בעינה שכן…

מ”מ…קללה – ‘קללה’ פירושה נזיפה על שעבר על דין תורה, אבל מאחר שהאיסור לסכך בנסרים הוא מדרבנן אין לכנות גשם ‘קללה’?5

וי”ל…עראי – ‘דירת קבע’ כוללת חומרים עמידים ובנייה קשוחה. רבא אמר חז”ל התירו חומרים עמידים ובניית קבע עד כ’ אמה בדפנות אבל סכך התירו מחומרים עמידים (נסרים) אבל לא בניית קבע, כי סכך מחומרים עמידים ובניית קבע כמו שצריכים למנוע חדירת הגשם (הצמדת הנסרים כמו תקרת בית) פסולה מדאו’.

ומה”ט (ומהאי טעמא)…סוף – ורבי זירא מסכים שהתורה פוסלת בניית קבע בסכך, כי לדעתו הפסוק משמש בסיס לפסילת החכמים מעל כ’ אמה – ‘וסכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר‘ (ישעיהו ד,ו) שמחייב שסוכה תהיה בלתי חדירה לגשם, היינו סכך כמו תקרת בית. אבל מאחר שידוע שחכמים פוסלים סכך כזה, י”ל שגם הם מפרשים שהתורה מתירה סכך מחומרים עמידים אבל לא בניית קבע בסכך.

סיכום – א) רבא השיב לאביי שאין לומר שהתורה מקפידה על חומרים שיכולים לעמוד שבעה ימים בלבד (מובן הצר), כי אין לדעת אם חומר מסויים לא עמיד לשמונה ימים. ומתוך שני המובנים הנותרים – הרחב והביניים – מן הסתם התורה מתכוונת למובן הרחב, שסוכה עד לגובה שניתן לבנותה מחומרים עראיים (כ’ אמה) כשרה אף שניבנית מחומרים עמידים.

ב) ‘דירת קבע’ כוללת חומרים עמידים ובנייה קשוחה. כשרבא אמר שחכמים מתירים דירת קבע עד כ’ אמה הוא התכוון לדפנות, אבל לגבי הסכך מתירים חומרים עמידים (נסרים) אבל לא בניית קבע.

ד”ה כרבי זירא לא אמרי ב עמוד ב

הנושא – הבהרת דברי הגמרא.

הא…רבא – הגמרא אומרת ‘כרבא נמי לא אמרי משום קושיא דאביי’, אבל בר”ז נאמר ‘כולהו כרבי זירא נמי לא אמרי ההוא לימות המשיח דכתביה’, וקשה: אביי היקשה גם על ר”ז (‘אלא מעתה…’), ולמה לא נאמר ‘כולהו כרבי זירא נמי לא אמרי משום קושיא דאביי’? תשובה…

משום…סוף – אביי קיבל את תשובת ר”ז ולכן היתה סיבה אחרת שכולם לא קיבלו את הסברו, אבל אביי לא קיבל את תשובת רבא וקושיית אביי היא ששיכנעה את כולם לא להסכים עם רבא.

ד”ה וכיון דדפנות מגיעות ב עמוד ב

הנושא – דופן גבוהה מועילה בסוכה ולא בקורה ומנורה.

ולא…כתלים – ושם לא נאמר שהעין נמשכת אחר הדופן אל הקורה והמנורה?7

דהתם…סוף – למשוך את העין צריכים שני דברים: 1) דופן אנוכית, 2) תקרה (גג או סכך) רחבה.

ד”ה יש בה יותר מארבע אמות ב עמוד ב

הנושא – הבהרת שיטת רב הונא.

הקדמה – רבי זירא מסביר את שיטת החכמים שלמעלה מ-כ’ אמה סוכה פסולה, שאם סוכות היה חל בקיץ כאשר השמש מעל לראשנו וקרניה מגיעות לקו ישר ישר (180 מעלות), הצל בסוכה היה נוצר ע”י הסכך, אבל מכיון שהחג חל בסתו כשהשמש בדרום וקרניה מגיעות בזווית, הצל נוצר ע”י הדפנות כאשר הפסוק אומר ‘וסוכה (הסכך) תהיה לצל’. לפי זה יש לקחת בחשבון את השטח הפנימי ביחס לגובה: אם שטח הסוכה גדול ביחס לגובה, גם אם קרני השמש מגיעות בזווית אחוז מסויים של צל ייגרם מהסכך.

לבסוף…כשרה – הקדמה. בתחילה חשבה הגמרא שרב הונא (שסובר כר”ז משום צל) ורב חנן ב”ר חולקים בהכשר סוכה, שר”ה אומר הכשר סוכה מתחיל מ4-x4 אמות ורב חנן ב”ר מ-7×7 טפחים (ראשו רובו ושלחנו). ובמסקנה אומרים שגם ר”ה סובר הכשר סוכה מ-7×7 טפ’, אלא רב חנן ב”ר סובר שחכמים פוסלים ב-כ’ אמה כשיש בסוכה 7×7 טפ’, אבל מעל לשטח זה סוכה כשרה אפילו מכ’ אמה. ורב הונא אומר שחכמים פוסלים בגובה מעל כ’ אמה אפילו בשטח של 4×4 אמות.

ותימה – אילו היתה המסקנה שר”ה ורב חנן ב”ר חולקים בהכשר סוכה, שר”ה סובר הכשר סוכה מתחיל מ-4×4 אמות ורב חנן ב”ר מ-7×7 טפ’ היינו מבינים את שיטת החכמים כפשוטה – כשרות סוכה מבחינת צל תלויה ביחס שבין שטח לגובה, שבשטח של 4×4 אמות (16 אמ”ר) גובה הסוכה יכול להגיע ל-כ’ אמה, ובשטח של 6×4 אמות (24 אמ”ר) הגובה יכול להגיע עד 30 אמות, וכך הלאה. אבל כעת שהמסקנה היא שר”ה סובר הכשר סוכה הוא מ-7×7 טפ’, וחכמים פוסלים גובה שמעל כ’ אמה החל משטח של 7×7 טפ’ עד 4×4 אמות, נמצא שחכמים אינם מתחשבים ביחס שבין שטח לגובה, כי כאמור לדעתם בשטח של 7×7 טפ’ וגם של 4×4 אמות הגובה שפוסל הוא כלשהו מעל כ’ אמה. ומכאן שרב הונא סובר שסוכה ששטחה יותר מ4x-4 אמות חכמים מכשירים כל גובה, והרי זה קשה:

וכי נכשיר…צל סוכה – אם חכמים לא מתחשבים ביחס שבין גובה לשטח ופוסלים בגובה של כ’ אמה רק בשטח שעד 4×4 אמות, סוכה שגדולה מזו כשרה אפילו גבוהה 30 או 40 אמות ויותר. והרי לשיטת ר”ה שהעיקר הוא צל הסכך, ואם יש פאר כה גדול בין גובה לשטח לא ייתכן שהסכך יגרום לצל?

וי”ל…לעשרים – קושייתנו בטעות יסודה, כי אין זה נכון אפילו לפי המסקנה שר”ה סובר שחכמים אינם מתחשבים ביחס שבין גובה לשטח ופוסלים בגובה מעל כ’ אמה החל משטח של 7×7 טפ’ ועד 4×4 אמות. אלא ר”ה אמר שחכמים מתחשבים ביחס שבין גובה לשטח, וכשפסלו גובה של מעל כ’ אמה היתה זאת בסוכה ששטחה 4×4 אמות, אבל בשטח של 7×7 טפ’ הפסול הוא ביחס של 20 אמה גובה ל-4×4 אמות של שטח, היינו 1:5 (על כל 1 ברוחב 5 בגובה), וגובה הסכך בסוכה של 7×7 טפ’ יכול להגיע רק עד 35 טפחים (7×5) שהם 5.83 אמות (אמה בת 6 טפ’). והוא הדין בסוכה שרחבה 5×5 גובה הסכך יכול להגיע עד 25 אמות.8

אי נמי…מד’ אמות – בסתו הזווית של קרני השמש אינה חדה כמו בחורף, וידעו שסוכה ששטחה מעל 4×4 אמות ולו במקצת, יש לפחות רגע אחד ביום שקרני השמש מגיעות לסכך שמצל על ריצפת הסוכה…

כדאשכחן…פורתא – שיעור אוכל המחייב כרת ביוה”כ הוא כ’כותבת הגסה’ (תמר גדולה), כי לאדם בגודל רגיל שיעור זה משביע ולבעל גוף זה משביע לפחות במקצת. וה”ה בסוכה גדולה במשהו מ-4×4 אמות שיש צל ולו לזמן מועט ביום.

סיכום – גם לפי המסקנה שרב הונא סובר שחכמים פוסלים סוכה בגלל גובה הסכך עד לשטח של 4×4 אמות, חכמים מתחשבים ביחס שבין גובה לשטח לפי 5:1 (על כל 1 ברוחב 5 בגובה), ובסוכה של 7×7 טפ’ הגובה יכול להגיע רק עד 35 טפ’ שהם 5.83 אמות (אמה בת 6 טפחים), ובסוכה ששטחה מעל 4×4 אמות יש שתי דיעות: 1) היחס של 1:5 נשמר וסוכה ששטחה 5×5 גובה הסכך יכול להגיע עד 25 אמות; 2) היחס לא נשמר וסוכה כשרה גם אם גובה הסכך הוא 1:10 ואף יותר.

ד”ה כמאן דלא כחד ב עמוד ב

ודברי…סוף -תנאי בהכשר סוכה: שייראה כסוכה ולא כמיבנה בעל שם אחר, ומיבנה ששטחו כה קטן וכה גבוה נקרא ‘לול תרנגולים’.

ד”ה בשלמא ב עמוד ב

הנושא – פירוש הענין אם גורסים ‘פליגי’ או ‘לא פליגי’.

בשלמא…לא…למשכא – הגירסה ‘בשלמא דרבי יאשיה לא פליגא אדרב הונא ורב חנן ב”ר דאינהו קא יהבי שעורא במשכא ואיהו לא קא יהיב שעורא במשחא’, פירושו: ברור שרבי יאשיה חולק על ר”ה ורב חנן ב”ר, כי לדעתו חכמים פוסלים למעלה מ-כ’ אמה משום ‘דלא שלטא בה עינא’, ואם הדפנות מגיעות לסכך חכמים מכשירים. ור”ה ורב חנן ב”ר מסבירים את שיטת החכמים שאינה תלויה באם הדפנות מגיעות לסכך; אבל אין בדברי רבי יאשיה כדי שיהיה אפשר לדייק מה הוא סובר לגבי שיעור הכשר סוכה. מאידך מדברי ר”ה שמזכיר סוכה בת 4×4 אמות, ומדברי רב חנן שמזכיר כדי להכניס ‘ראשו רובו ושולחנו’, האם יהיה זה נכון לומר שהם חולקים בשיעור הכשר הסוכה או לא? והתרצן משיב שאין הכרח לומר שחולקים בשיעור הכשר סוכה…

וכתב…פליגא – כפי שברור שרבי יאשיה חולק על ר”ה ורב חנן ב”ר, כי לדעתו שיטת החכמים תלויה באם הדפנות מגיעות לסכך, ולר”ה ורב חנן שיטת החכמים אינה תלויה בגובה הדפנות, האם יהיה זה נכון לומר שר”ה ורב חנן חולקים על שיעור הכשר סוכה, שר”ה מכשיר רק החל מ-4×4 אמות ורב חנן מכשיר אם יש בה להכניס ‘ראשו רובו ושולחנו’ או לא? והתרצן משיב שאין הכרח לומר שחולקים בשיעור הכשר סוכה.

ד”ה עד ארבעים וחמשים אמה ב עמוד ב

הנושא – סוגיות שבהן לא מקשים על השימוש בשני מספרים.

הקדמה – א) דיני נדה וזבה מדאורייתא:

א. החל מהווסת הראשון ימיה של אשה מחולקים למחזורים של ימי נדה ו-ימי זיבה. מראיית טפה אחת של דם היא נדה, וביום השביעי קודם שקיעת החמה בודקת את עצמה, ואם נפסק הדימום טובלת במקוה בלילה שבין שביעי לשמיני.

ב. החל מיום השמיני מתחילת נדתה, מתחילה תקופה של אחד עשר יום הנקראת ‘ימי זיבה’ כלקמן: 1) ראתה ולו טיפת דם באחד מ11- ימי זיבה (כגון ביום ב’ בשבוע) נעשית זבה קטנה וחייבת לשמור ‘יום כנגד יום’ היינו, טמאה ביום הראיה (יום ב’ בשבוע) ובודקת את עצמה לפני השקיעה, ואם נפסק הדימום ממתינה כל הלילה וחלק מיום המחרת (יום שלישי בשבוע) וטובלת ביום, ונטהרת ב’הערב שמש’ (צאת הכוכבים) לבעלה ולאכילת תרומה (אשת כהן); 2) ראתה יומיים רצופים בימי זיבה (יום ב’ ויום ג’ בשבוע) נעשית זבה קטנה ושומרת ‘יום כנגד יום’ – טמאה ביום ב’ וביום ג’ וקודם לשקיעה ביום ג’ בודקת ואם נפסק הדימום ממתינה כל הלילה וחלק ממחרת (יום רביעי בשבוע) וטובלת ביום ונטהרת ב’הערב שמש’ לבעלה ולאכילת תרומה; 3) ראתה דם שלשה ימים רצופים ב11- ימי זיבה (אפילו טפה אחת כל יום) נעשית זבה גדולה וסופרת שבעה ימים נקיים, וקודם לשקיעה ביום האחרון של שבעת הנקיים בודקת וטובלת ונטהרת לבעלה ולאכילת תרומה ב’הערב שמש’, אבל עדיין אסורה לאכול קדשים עד שתביא קרבן כדין ביום השמיני.

ג. תום 11 ימי זיבה (הנקראים גם ‘אחד עשר יום שבין נדה לנדה’) נכנסת שוב לתקופת ימי נדה, שנמשכת עד שתראה שוב דם, ובראייה זו (‘פתח נדה’) נעשית נדה וטמאה שבעה ימים כאמור למעלה.

ד. ראתה דם ביום ה11- של ימי זיבה או בימים 10 ו11- וראתה גם ביום ה12- שהוא למעשה תחילת תקופת ימי נדה, אף שיש כאן ראיות למשך שלשה ימים רצופים הראיה ביום ה12- היא ‘פתח נדה’ ולא נעשית ‘זבה גדולה’, וכעבור 7 ימי נדה מתחילה שוב תקופה של 11 ימי זיבה.

ה. היתה זבה גדולה (ראתה שלשה ימים רצופים בתוך 11 ימי זיבה) וספרה שבעה נקיים ולא הספיקה לטבול, כגון ראתה בימים 4,3,2 בימי זיבה, וספרה שבעה נקיים מיום 5 ועד 11 ולא טבלה, ביום ה12- חוזרת לימי נדה וכל דם שתראה הוא דם נדה ואינה חייבת לספור שבעה נקיים (שיטת הרמב”ן, לרמב”ם שיטה אחרת).

ב) בנדה לו,ב עוסקת המשנה ביולדת שמקשה לילד וראתה דם מחמת הקישוי: המקשה (לילד וראתה דם הרי היא) נדה (אם הראיה אירעה בימים שהיא ראויה להיות נדה [‘ימי נדה’ – הקדמה א], ואם הראיה היתה בימי זיבה [11 יום שבין ימי נדה לימי נדה] גזירת הכתוב שדם זה טהור, שנאמר בזבה [ויקרא טו,כה] ‘ואשה כי יזוב זוב דמה’, ודרשו [נדה לו,ב] ‘דמה מחמת עצמה [עושה אשה לזבה] ולא מחמת ולד’ לאמור, המקשה וראתה מחמת קישוי בימי זיבה אין זה לא דם זיבה ולא דם נדה וטהורה. ומאחר שהתורה מטהרת דם קישוי ב11- ימי זיבה, המשנה מקשה)...כמה הוא קשויה (ממתי נחשב הדם תוך כאבים וצירים כ’דם קישוי’, שאם תראה דם זה בימי זיבה תהיה טהורה?) ר”מ אומר אפילו ארבעים וחמשים יום (מהיום שהיא יולדת סופרים אחורנית 40 ו50- יום ודם מלווה בצירים הוא דם קישוי; וכאמור אם ראתה בימי נדה היא טמאה למפרע, ואם בימי זיבה אינה טמאה למפרע).

ג) בשבת קכו,ב נאמר במשנה: (בשבת אם זקוק לשטח פנוי) מפנים אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש (ואינו אסור משום טירחה. והגמרא מקשה) השתא חמש מפנין ארבע מיבעיא (ושמואל מתרץ) ארבע וחמש כדאמרי אינשי, ואי בעי אפילו טובא נמי מפנין.

ד) משנה בשבת ס,א: לא יצא האיש (בשבת) בסנדל המסומר (תקועים בו מסמרים. ובגמרא מקשים) סנדל המסומר מאי טעמא (אסור)…רמי בר יחזקאל אמר (גזירה שהתקבלה עקב אירוע בזמן הרומאים כלהלן) בבית הכנסת היו יושבין (ציבור גדול) ושמעו קול מאחורי בית הכנסת כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה (להימלט) והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים. באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר (בשבת משום שהאירוע קרה בשבת וגזרו מעין האירוע, כי בשבת בטלים ממלאכה ומתקבצים בבתי כנסיות וחז”ל רצו למנוע הישנות המקרה).

כי…עירובין – ‘תניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמישים אמה’…

ולא תיקשי…כדדייקינן – היה מקום להקשות על ר”י שאמר ‘עד ארבעים וחמשים אמה’, שאם סוכה כשירה ב50- למה הזכיר גם 40? כפי שהגמרא מקשה בסוגיות הבאות:

בריש…ניזונית – כתובות צו,א: אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות (מיורשי בעלה) איבדה מזונות (ומקשים) השתא שתים איבדה שלש מיבעיא?

ובסוף…גיזין – שם מובאת ברייתא העוסקת בדברים שאין לקנותם מחשש שמא הם גנובים: אין לוקחין מן הרועים (דבר שמופקד בידיהם לשמור כגון) לא עזים ולא גדיים ולא גיזין (צמר שנגזז…אבל) ולוקחין מהן ד’ וה’ צאן (וכן) ד’ וה’ גיזין (צמר בכמות שגוזזים מ-ד’ או ה’ כבשים, כמות שבעל הבית מכיר שחסר ולכן אין חשש שהרועה גנבם ומכרם) אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין (ומקשים) השתא יש לומר ארבעה זבנינן חמשה מיבעיא (אם ניכר ש-ד’ חסרים בודאי ניכר ש-ה’ חסרים?).

דהתם…קשיא ליה – יש להבחין בין מה שנאמר בכתובות ‘אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים’ ובב”ק ‘ולוקחין מהן ד’ וה’, לבין מה שאמר ר”י בסוגייתנו ‘עד ארבעים וחמשים אמה’: בכתובות ובב”ק קושיית הגמרא (התם ניחא) במקומה, כי המספר הראשון הוא החידוש והשני אינו מוסיף – שאם איבדה מזונותיה אחר שנתיים למה נאמר גם שלש, ואם מותר לקנות שתי בהמות ברור שמותר לקנות שלש, אבל בסוגייתנו אם סכך בגובה 40 כשר אין זה אומר ש50- כשר, לפיכך יש תוספת ידע במה שנאמר ‘…וחמשים אמה’, ואין סיבה להקשות.

אבל קשיא…מבעיא – הקדמות א-ב. קשה: בדברי ר”מ ‘אפילו ארבעים וחמשים יום’ יש תוספת ידע במספר ‘חמשים’, שלא רק 40 יום קודם לידה דם מלווה בכאבים הוא ‘דם קישוי’ אלא גם דם שראתה 50 יום קודם הלידה, ולמרות זאת הגמרא מקשה על ר”מ ‘השתא 50 מקשיה 40 מיבעיא’? וחוזרת הקושיא: למה בסוגייתנו לא מקשים על ר”י ‘עד ארבעים כשרה חמשים מיבעיא’?

ויש לומר…לעולם – הקדמה ג. כשמובן מתוכן הענין שמדובר במספר בלתי מוגבל, הגמרא ידעה שתנאים מבטאים זאת במספרים רצופים (כמו הסוגיא בשבת). וגם כאן בעל סוגייתנו ידע שרבי יהודה אינו מגביל את גובה הסכך, וביטא זאת כשאמר ‘עד ארבעים וחמשים אמה’, והכוונה היא אפילו ליותר מ50-. אבל בענין קישוי הגמרא ידעה שהמספרים לא מבטאים ימים ללא גבול, כי לא ייתכן שנחשיב דימום תוך כאבים כ’דם קישוי’ 3 חדשים לפני הלידה או אפילו חדשיים, לפיכך היה תמוה למה ר”מ הזכיר גם ‘ארבעים’.

וכן פרק…טובא – הקדמה ד. הסוגיא בשבת דומה לסוגייתנו. בהמשך הסוגיא שם בברייתא:…נשרו רוב ממסמרותיו ונשתייר בו ד’ או ה’ מותר (ומקשים) השתא חמש שרי ארבע מיבעיא? והגמרא מקשה משום שהבינה ש’ונשתייר בו ד’ או ה’ מותר’ אינו ביטוי למספר בלתי מוגבל, כי ככל שיש יותר מסמרים בסנדל האיסור מתחזק. ולכאן הקשה שאם מותר לנעול סנדל עם 50 מסמרים למה הזכיר גם 40?

ובריש…סוף – שתי סוגיות שבהן הגמרא לא מקשה, כי היה מובן שהתנא נקט בשני מספרים ללמד שהמספר בלתי מוגבל: 1) בכתובות נז,א אומרים החכמים: משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובתה (אשה שאיבדה שטר כתובתה ובעלה לא כתב לה שטר חדש, בעילתה אינה נחשבת כבעילת זנות, בניגוד לר”מ שאוסר עליהם לחיות ביחד כל עוד לא כתב לה שטר חדש); וכאן ‘שתים ושלש שנים’ מתכוון גם לתקופה ארוכה יותר. 2) שם ס,א מובא: יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש מכאן ואילך כיונק שקץ (מתועב) דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים (אבל) פירש לאחר עשרים וארבע חדש וחזר (אני מסכים שזה) כיונק שקץ. וגם כאן לא היקשו על רבי יהושע, כי היה מובן שרבי יהושע התכוון ליותר מארבע וחמש שנים ו’ארבע וחמש’ הם הביטוי לכך.9

סיכום – כשמובן מתוכן הענין שמדובר במספר בלתי מוגבל, התנא נקט בשני מספרים ללמד שהמספר אף גדול מזה, כמו כאן שרבי יהודה אומר ‘עד ארבעים וחמשים אמה’ כשהוא מכשיר סוכה שהסכך אף גבוה מחמשים.

ד”ה לא נצרכה אלא לקיטוניות שבה ג עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י בד”ה ‘ורבי יהודה סבר’.

ומה שדחק…לאו פירכא היא – רש”י מסיק שמאחר שלא ייתכן לשבת עם שבעה ילדים בשטח של 7×7 טפ’, ברייתא זו מפריכה את שיטת רב חנן ב”ר והתירוצים נאמרו להצדיק את שיטת רב הונא. תוס’ אומרים שהתירוצים נאמרו גם לשיטת רב חנן…

דדילמא…סוף – ייתכן שרוחב הקיטונית היה פחות מ7- טפ’ אבל ארכה היה גדול, כי ואפילו אם השטח הכללי הוא יותר מ49- טפ’ רבועים (7×7) לדעת רב חנן הן הרוחב והן האורך חייבים להיות לפחות 7 טפחים.10

ד”ה דאמר לך מני ב”ש היא ג עמוד א

הנושא – הלכות שנפסקו כבית שמאי ולא כבית הלל.

הקדמה – א) דברים כב,יא: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו, ומיד אחריו בפסוק י”ב: גדלים (ציצית) תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. ב”ה וב”ש חולקים אם דורשים ‘סמוכים’ (משמעויות מזה שפסוקים מופיעים זה ליד זה): ב”ה דורשים סמוכים, והמשמעות היא שבגד כלאים חייב בציצית ומותר ללבשו במקום מצוה, וב”ש לא דורשים סמיכות ובגד שעטנז פטור מציצית ואסור ללבשו. וכך מובא בברייתא במנחות מ,א: סדין (של פשתן) בציצית ב”ש פוטרין (ואף אסור משום שלא דורשים ‘סמיכות’) וב”ה (שדורשים סמיכות) מחייבין.

ב) ציצית בכנף מחולקת לשנים: גדיל – החלק עם הליפופים והקשרים, פתיל – החוטים היוצאים מן הגדיל. התורה אינה מורה על אורך הציצית או היחס שבין הגדיל והפתיל, ואפילו ליפף חוליא אחת ואחריה שני קשרים כשר, אבל מדין נוי ציצית שיהיה שליש גדיל ושני שלישים פתיל.

ג) משנה בברכות נא,ב:…ב”ש אומרים מכבדין את הבית (מסירים מהשולחן שיורי אוכלים) ואח”כ נוטלין לידים (מים אחרונים, שאם יישאר אוכל הוא עלול להירטב ואסור לאבד אוכל בגודל כזית) וב”ה אומרים נוטלין לידים ואח”כ מכבדין את הבית (ובדף נב,ב מסבירים את המחלוקת)…במאי קמיפלגי? ב”ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ (שמש שלמד יודע שיש להסיר את הפירורים בגודל כזית קודם מים אחרונים) וב”ש סברי מותר להשתמש בשמש עם הארץ (ויש חשש שלא יסלק את הפירורים ויירטבו, לכן חייבים לסלק את הפירורים קודם מים אחרונים).

ד) והמשנה ממשיכה: מי שאכל (שיעור המחייב ברכת המזון) ושכח ולא בירך ב”ש אומרים יחזור למקומו ויברך וב”ה אומרים יברך במקום שנזכר (ואם עקר במזיד כדי לברך במקום אחר גם לב”ה חוזר למקומו).

בסדר רב עמרם…כב”ש – בסידור שערך פסק ר”ע גאון שש הלכות כב”ש: ראשו ורובו ושולחנו לגבי הכשר סוכה;..

ואידך…וב”ה מחייבין – 2) הקדמה א. רב עמרם פוסק כב”ש…

עוד לשם…ובה”א ג’ – 3) במנחות מא,ב ב”ש אומרים שמטיל 4 חוטים בבגד וכופלם ל8-, וב”ה אומרים 3 חוטים וכופלם ל6-; ההלכה כב”ש…

עד התם…ובה”א ג’ – 4) הקדמה ב. שם נאמר: וכמה תהא משולשת (מטעמי נוי ראוי שהגדיל יהיה שליש והפתיל שני שלישים, אבל מה האורך הרצוי של הגדיל?) ב”ש אומרים ד’ (אצבעות [אצבע היא הרוחב מהצפורן אל הצד הפנימי של האגודל; לפי זה אורך הציצית אינו פחות משנים עשר אגודלים) וב”ה אומרים ג’ (אורך הגדיל הוא לפחות שלשה אגודלים, ואורך הציצית כולה תשעה אגודלים); והלכה כב”ש…

ואידך במסכת…מהך – 5) הקדמה ג. ושם נאמר שההלכה כב”ש…

עוד…ולא בירך – 6) הקדמה ד. ואע”פ שלא נאמר שם בפירוש שההלכה כב”ש יש לדייק זאת מהסוגיא…

דמייתי…אריה – בעל הסוגיא מביא מקרים שמהם עולה שההלכה כב”ש: 1) רבה בר ב”ח עשה כב”ש וכשחזר למקום הראשון לברך מצא דמות יונה זהובה, 2) תלמיד אחד עשה כב”ש ובמקום הראשון מצא ארנק עם מטבעות זהב, ותלמיד אחר עקר מהמקום הראשון במזיד לברך במקום אחר והותקף ע”י אריה (אין זה בדיוק כב”ש, כי בעקירה במזיד ב”ה מודים שחוזר למקומו); הרי כאן שש הלכות שרב עמרם פסק כב”ש.11

וקצת קשה…ושמא…כב”ש – קשה על רב עמרם שפסק כב”ש גם ב’מי שאכל ושכח ולא בירך’: כי לגבי המחלוקת ב’מכבדין את הבית’ הגמרא אומרת ‘בכוליה פירקין הלכה כב”ה בר מהך’ (חוץ מ’מכבדין את הבית’) שההלכה כב”ש, משמע שב’שכח ולא בירך’ ההלכה כב”ה? י”ל רב עמרם הבין שההלכה כב”ש גם ב’שכח ולא בירך’, כי הסברה מחייבת שגם ב”ה סוברים שלכתחילה חייב לחזור למקומו, וחולקים על ב”ש רק בדיעבד שבירך במקום החדש.

ועל מה…ראיה – קשה על רב עמרם שפסק כב”ש שהכשר סוכה ראשו רובו ושולחנו: הגמרא אומרת שם שההלכה כב”ה נגד ב”ש בכל מקום, ומוכיחה זאת…

מההיא…החורני – שם נאמר ‘שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית’, משמע שהסוכה היתה קטנה מלהכיל גם את השולחן, ומסיקים שההלכה כר”י החורני שהסוכה כשרה כדעת ב”ה? תשובה:

דההיא פלוגתא…כב”ש – ר”י החורני ישב בפתח סוכה גדולה ואכל משולחן שהיה מחוץ לסוכה ופוסקים שם כב”ה, וכשרב עמרם פסק כב”ש הוא התכוון לסוכה קטנה שאין בה מקום לשולחן.

מיהו…מיירי – וקשה: מה הראיה שעשה כב”ש לא יצא אפילו בדיעבד, הרי שם אמרו זקני ב”ש לר”י החורני שאם נהג כב”ה לעולם לא יצא?

ועוד וכי…כלום – מאחר שההלכה כב”ה מובן שהעושה כב”ש לא יצא, ולמה רב יוסף ראה צורך להוכיח זאת מהמעשה של ר”י החורני?

וצ”ל דאיצטריך…דאורייתא – רב יוסף לא בא להוכיח שבמקום שההלכה כב”ה ועשה כב”ש לא יצא, אלא התכוון למצוה שחז”ל גזרו בה חומרה והלך ועשה כדין תורה שלא לפי גזירת חז”ל, שלא זו בלבד שלא עשו כרצון חכמים אלא גם מדאורייתא לא יצא, והראיה:

כדאשכחן…סוף – זקני ב”ש אמרו שאם ר”י החורני הקל כב”ה ואכל משולחן שמחוץ לסוכה, לא זו בלבד שלא עשה כרצון חז”ל שהשולחן יהיה בסוכה אלא אפילו מדאו’ לא קיים מצות סוכה, כי התורה הסמיכה את חז”ל לעקור קיום מצוה דאו’ שלא נעשית כרצונם. וכשם שעיקרון זה תקף לב”ש לגבי הגזירות שלדעתם חז”ל גזרו, הוא תקף לגבי הגזירות שב”ה סוברים שחז”ל גזרו. ובזאת מתורצות שתי הקושיות לעיל: 1) מה הראיה משם שעשה כב”ש לא יצא אפילו בדיעבד, 2) למה לנו ראיה שאם עשה כב”ש לא יצא ידי חובה? שכן: 1) מב”ש למדנו את העיקרון של עקירת קיום מצוה דאו’ כשלא נעשית כרצון חז”ל, והעיקרון יפה גם לגבי הגזירות שב”ה מאמינים שחז”ל גזרו, 2) יש חידוש בדברי רב יוסף, שאי עשיית מצוה כרצון חז”ל עוקרת קיום המצוה אפילו מדאו’.12

סיכום – א) שש הלכות שנפסקו כב”ש: .1 הכשר סוכה ראשו רובו ושולחנו; .2 סדין פטור מציצית; .3 ארבעה חוטים בציצית ובכיפולם שמונה; .4 אורך גדיל 5 אגודלים והפתיל עוד שמונה; .5 מכבדין את הבית ואח”כ נוטלין ידים; .6 אכל ושכח ולא בירך חוזר למקומו. אבל הלכה כב”ה בסוכה גדולה ושולחנו מבחוץ.

ב) התורה הסמיכה חז”ל לעקור קיום מצוה שלא נעשתה כרצונם.

ד”ה בית שאין בו ד’ אמות (ע”פ המהר”ם) ג עמוד א

הנושא – קושיא על רשימת הירושלמי.

הקדמה – א) בברייתא כאן חסרים עניינים התלויים ב’בית’ מהתורה, כגון תרומות ומעשרות ומי שנדר לא להיכנס ל’בית’; וברור שהתנא רשם רק דוגמאות ואין מקום להקשות למה לא רשם עניינים נוספים.

ב) פירות שהגיעו לעונת מעשרות (היכולת לצמוח כשנזרע באדמה) ונגמרו מלאכתם בכוונה למכרם, מדאו’ חייב מיד בתרומות ומעשרות. נגמרו מלאכתם לשימוש ביתי ולא למכירה, חייבים בתרו”מ רק כשהובאו אל הבית, כפי שדרש רבי ינאי (בבא מציעא פח,א): אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר ‘בערתי הקדש מן הבית’ (דברים כו,יג).

ג) דברים כב,כא בענין נערה מאורסה שזינתה: ‘והוציאו את הנער (קרי נערה) אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך’. בכתובות מד,ב מובא בברייתא: תני שילא (שם תנא) שלש מדות (הלכות) בנערה (מאורסה שזינתה: 1) באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה (אחר שנכנסה לחופה העידו שזינתה כשהיתה ארוסה) סוקלין אותה על פתח בית אביה (לקיים ‘והוציאו את הנער[ה] אל פתח בית אביה וסקלוה’) כלומר (כאלו להכריז בציבור) ראו גידולים שגידלתם (בבית זה; 2) באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה (עדיין ארוסה והעידו שזינתה משנתארסה) סוקלין אותה על פתח שער העיר; (3) סרחה ולבסוף בגרה (זינתה כשהיתה ארוסה ובינתיים מלאו לה 21 שנה ששה חדשים ויום אחד) תידון בחנק (ולא בסקילה).

בירושלמי…ליכנס בו – הקדמות. נוסף על העניינים התלויים ב’בית’ בבבלי, הירושלמי רושם תרומות ומעשרות ונדרים, וברור שהכוונה היא למצות את כל העניינים התלויים ב’בית’. וקשה:

ועוד…סוף – הקדמה ג. למה השמיט הירושלמי ‘נערה מאורסה’ שגם בה כתוב ‘בית’? תוס’ לא מתרצים את הקושיא.13

ד”ה ואין מניחין בו עירוב ג עמוד א

הנושא – שמואל מחייב שהחדר שמונח בו העירוב יהיה ראוי לדירה.

הקדמה – א) עירוב חצירות משום מה? מדאו’ חצר שמוקפת משלש רוחות והבתים הפתוחים לה השייכים לדיירים שונים מותר להעביר חפץ מבית לחצר, מחצר לבית ומבית לבית. אולם חז”ל חששו שעמי הארץ יסיקו שאם מותר להוציא מבית שהוא שטח פרטי לחצר שהיא שטח משותף משום שהיא רשות לכל הדיירים, מותר גם להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים (האסור מדאו’). לפיכך שלמה המלך ובית דינו אסרו העברת חפצים מבית לחצר ולהיפך. אבל היות שהאיסור עלול לפגוע בעונג שבת תיקנו ‘עירוב חצרות’ שמוריד את האיסור ושוב רשאים תושבי החצר להעביר חפצים מהבתים לחצר. ‘עירוב’ פועל על פי העיקרון של ביטול בעלות פרטית וקביעת מקום משותף לכל דיירי החצר במקום אחד. זה נעשה ע”י קביעת דירה (או חדר) בחצר כעיקר מקום מגוריהם למשך השבת, וכשם שלכולם הזכות להימצא בחדר זה זכות כולם להימצא בכל הדירות בחצר ואין כאן רשויות נפרדות.

ב) בגמרא חולקים בשאלה אם עירוב חצרות פועל מטעם קנין או מטעם דירה: אמר שמואל עירוב משום קנין (בעל החדר שבו מונח העירוב מקנה לכל דיירי החצר בעלות בחדר) ואם תאמר מפני מה אין קונין במעה (למה תקנו שיתנו פת, הרי הדרך המקובלת לקנות בעלות בחדר היא באמצעות מטבע?) מפני שאינה מצויה בערבי שבתות (רבים מוציאים את כל כספם על הוצאות שבת. ומקשים) היכא דעירב מיהו לקני (למה לא תיקנו שיכול לתת פת או מטבע כדי לקנות שותפות בחדר?) גזירה שמא יאמרו מעה עיקר (מערבים רק עם מטבע) וזימנין דלא שכיח מעה ולא אתי לאיערובי בפת (ויקרה שלא יהיה להם מטבע בערב שבת וימנעו מלערב, ונמצא) דאתי עירוב לאיקלקולי (יווצר מצב שיימנעו זמן רב מלערב עד שהנושא של עירוב יישכח) רבה אמר עירוב משום דירה (בעל החדר אינו מקנה שותפות לדיירים בחדר, כי עירוב אינו אלא דבר סימלי להראות שכולם גרים בחדר) מאי בינייהו (בין השיטות) איכא בינייהו כלי ופחות משוה פרוטה (לפי שמואל [עירוב משום קנין] העברת בעלות נעשית ב’קנין סודר’ [הקניית כלי מהקונה למוכר] והכלי אינו חייב להיות שוה פרוטה אבל לא באמצעות אוכל. ואם רוצה להקנות את החדר דוקא באמצעות אוכל, הצדדים צריכים להסכים שהקנין יתבצע לא מדין ‘קנין סודר’ אלא תמורת קבלת דבר השוה ממון ואז האוכל חייב להיות שוה פרוטה. ולדעת רבה [עירוב משום דירה] העירוב נעשה רק באמצעות פת, כי אדם נמשך אחר פתו והימצאות פתו בחדר מסמן שזה מקומו, והפת יכול להיות שוה פחות מפרוטה. עוד נפקא מינה) וקטן (למ”ד ‘משום קנין’ אם בעל החדר פחות משלש עשרה אין להעמיד שם את העירוב כי קטן אינו יכול להקנות, ומ”ד ‘משום דירה’ בעל החדר יכול להיות קטן).

ג) בין לשמואל (עירוב משום קנין) ובין לרבה (עירוב משום דירה), מוסכם שכל בעל בית בחצר מקנה את ביתו לבעל החדר שבו העירוב כדי שכל הרשויות בחצר תהיינה שייכות לאדם אחד.

דלא חזי לדירה – הקדמות א-ב. למ”ד עירוב משום דירה מקום כזה אינו ראוי לדור בו, ואינו יכול לשמש כמקום העירוב…

ואפי’ לשמואל…משום קנין – אפילו לשמואל שסובר עירוב משום קנין חייב החדר להיות לפחות ד’ על ד’ אמות.

לא מיקנו…לדירה – הקדמה ג. חז”ל בתקנותיהם היו ערים למציאות החיים. ומכיון שהעיקרון שעליו מבוסס עירוב חצרות הוא שכל דייר מקנה את דירתו לבעל החדר שבו מונח העירוב, והוי כאילו שכולם גרים ביחד, אותו חדר חייב להיות ד’ על ד’, כי אין זה סביר שאדם יקנה דירתו תמורת מקום שאין בו לפחות ד’ על ד’.

ודכוותיה אשכחן – עוד ראיה ששמואל סובר שצריך להיות מקום ראוי לדירה…

התם…דיירי – הגמרא אומרת שם: אמר שמואל בית שמניחין בו עירוב (בעל המקום) אינו צריך ליתן את הפת (שלא כשאר דיירי החצר) מאי טעמא?…דכולהו הכא דיירי (הדיירים מקנים בתיהם לבעל החדר וקובעים את מקומם בחדר). מכאן שלמרות ששמואל סובר ‘עירוב משום קנין’ החדר צריך להיות ראוי לדירה.

סיכום – לא רק רבה שסובר ‘עירוב משום דירה’ החדר שבו מונח הפת צריך להיות ראוי לדירה, אלא גם שמואל שסובר ‘עירוב משום קנין’ מחייב זאת, כי שמואל סובר ‘עירוב משום קנין ומשום דירה’.

ד”ה ואין עושין אותו עיבור ג עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י וקביעת הגירסה בברייתא.

הקדמה – א) משנה בעירובין נז,א: נותנין קרפף לעיר (אחר שמשרטטים את הגבולות אפילו עיר בודדת, מוסיפים מסביב לה קרפף – מגרש של 70 אמה ו2/3- האמה [4 טפחים] ומסוף הקרפף מודדים 2000 אמה לתחום שבת) דברי ר”מ וחכמים אומרים לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות (אבל לא בעיר בודדת. ובגמרא חולקים בכוונת החכמים) רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו (חכמים מסכימים לר”מ בשתי ערים שהמרחק ביניהן אינו עולה על 141 אמות ו1/3- האמה, שמוסיפים לכל עיר קרפף של 70 אמה ו2/3- האמה ושתיהן נחשבות כעיר אחת לענין התחום, אבל חולקים על ר”מ בעיר בודדת) חייא בר רב אמר קרפף אחד לשתיהן (חכמים חולקים על ר”מ גם בשתי ערים ואומרים שנותנים ביניהם קרפף אחת, ובעיר בודדת לא נותנים קרפף).

ב) עירובין כא,א: אמר ליה רב חסדא למרי בריה דרב הונא…אמרי (שמעתי אומרים) אתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל (הלכתָ בשבת מהעיר ברניש לבית הכנסת שהתפלל בו דניאל בשעתו, והמרחק ביניהם) דהוה תלתא פרסי בשבתא, אמאי סמכיתו אבורגנין? (האם סמכת על הצריפים הזמניים של שומרים) הא אמר אבוה דאבוה משמיה דרב (רבי ירמיה הסבא שלך אמר בשם רב) אין בורגנין בבבל (כי השטפונות התכופות הורסות את הבורגנים ואין להם חשיבות) נפק ואחוי ליה (יצא מרי בריה דר”ה והראה לרב חסדא) הנהו מתוותא דמבלען בשבעים אמה ושיריים (עיירות שנחרבו וסמכתי על מחיצות הבתים).

תימה…עבידתיה – מהברייתא עולה ש’בית’ ממלא תפקיד בענין בהוספת קרפף בין שתי עיירות, וקשה כי ממה נפשך:

לר”מ…היא – הקדמה א. אם הברייתא כר”מ, הרי ר”מ אומר שמוסיפים קרפף לעיר אף שאין בית מחוצה לה…

וכן לרבנן…בית – וגם החכמים אינם צריכים שיהיה בית מחוץ לעיר כדי להוסיף שתי קרפיפות בין שתי ערים לפי ההסבר של רב הונא, או קרפף אחת בין שתי ערים לפי ההסבר של חייא בר רב…

ואי כשיש…לחייא בר רב – ואם כפירוש רש”י הברייתא עוסקת כשיש קצת יותר מ141- אמה ו3/1- האמה בין הערים, והבית עומד על התפר בין שתיהן ונכנס לקרפף של כל עיר, והברייתא מלמדת שבית ד’ על ד’ כעיר ומחבר את הערים…

א”כ מה…מן הבית – אם רק כדי להשמיע את ההבדל בין יש ד’ על ד’ לשאין בו, הברייתא לא היתה נוקטת במקרה מסורבל של שתי ערים אלא במקרה פשוט – עיר אחת ובמרחק 70 ו2/3- אמה עומד בית: אם יש בו ד’ על ד’ מודדים 2000 אמה מסוף הבית, ואם לא מודדים 2000 אמה מסוף 70 ו2/3- אמה מחומת העיר?

דשל עיר…ושיריים – הקדמה ב. ראיה שאף לבורגן מוסיפים קרפף אף שהבורגן זמני, וכל שכן שמוסיפים קרפף לבית קבע.

ואומר רשב”ם…לעיר – יש לגרוס ‘ואין עושין עיבור לעיר’ ולא ‘ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות’.

ור”ת…אחד לשתיהן – הקדמה א. ר”ת גורס ‘ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות’, ומסביר ש’בין שתי עיירות’ מתכוון לעיר אחת ובית קטן מחוצה לה, כי בית ד’ על ד’ דינו כעיר לגבי תחומים לאמור, חכמים לא מוסיפים קרפף לעיר בודדת אלא בין עיר לעיר או בין עיר לבית שמחוצה לה. ומה מוסיפים? רב הונא אומר שתי קרפיפות בין שתי ערים סמוכות, ושתי קרפיפות בין עיר ובית ד’ על ד’ הסמוכה לה, וחייא ב”ר אומר שחכמים מוסיפים רק קרפף אחת בין עיר לעיר או עיר ובית…

דעל כרחך…שתי עיירות – והתנא כתב ‘בין שתי עיירות’ לשמור על סגנון אחיד במשנה (עירובין נז,א), כי ר”מ דיבר על עיירות והתנא הציג את שיטת החכמים ג”כ במונחים של עיר, אף שהיה יכול לכתוב ‘בין עיר ובית’. והראיה שחכמים לא מתכוונים דוקא לשתי ערים:

דהא…עושין פסין – חייא ב”ר שמסביר שהחכמים נותנים רק קרפף אחת בין עיר לעיר, הכיר את הסוגיא בעירובין כא,א ‘אמר ליה רב חסדא למרי בריה דרב הונא’ שנותנין קרפף בין בורגן לבורגן, ושאין הבדל בין עיר ועיר, ובין בורגן ובורגן ובין בית ובית, שבין כולם נותנים קרפף.14

מיהו אין…אחד לשתיהן – מצד הסברה יש לחלק בין עיר לבית, שר”מ שנותן קרפף אחת אף לעיר בודדת אומר שלא נותנים קרפף לבית בודד, וחכמים שנותנים (לדעת רב הונא) שתי קרפיפות בין שתי עיירות לא נותנים שתי קרפיפות בין בית ובית. ואנו מבחינים כך לשיטת ר”מ ושיטת חכמים, אף שברור שלדעת חייא בר רב חכמים אינם מבחינים בין עיר לבית.

דאי לאו…סוף – תוס’ מוכיחים שאע”פ שנאמר בברייתא ‘בין שתי עיירות’ זה לאו דוקא, כי הוא הדין גם בין עיר ובית ואף בין בית ובית, שאם לא כן איך מחברים בתים בעיר שאין לה חומה? כי אין לומר שהדין מחייב שכל בית ייגע בבית שני, ומה שנאמר בברייתא ‘שתי עיירות’ הוא הדין בשני בתים.

סיכום – א) גירסת הברייתא: רש”י – ‘ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות’, והברייתא עוסקת בשתי ערים שיש ביניהן קצת יותר מ141- ושליש האמה, והבית נמצא על התפר ונכנס לקרפף של כל עיר, שאם יש בו ד’ על ד’ הבית מחבר את הערים. רשב”ם – ‘ואין עושין עיבור לעיר’, שבית שעומד קצת בתוך קרפף העיר וקצת מחוצה לה, אם יש בו ד’ על ד’ מודדים 2000 אמה מסוף הבית ואם לא מודדים מסוף 70 אמה ו2/3- האמה מחומת העיר. ר”ת – ‘ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות’, ומסביר ש’בין שתי עיירות’ מתכוון גם ל’בין עיר ובית קטן’, כי בית שיש בו ד’ על ד’ דינו כעיר לענין תחומים. וחכמים מוסיפים קרפף בין עיר ועיר ובין עיר לבית שיש בו ד’ על ד’ שמחוצה לה (לדעת רב הונא שתי קרפיפות בין שתי ערים סמוכות, ושתי קרפיפות בין עיר ובית של ד’ על ד’, ולדעת חייא בר רב חכמים מוסיפים רק קרפף אחת בין עיר ועיר או בין עיר ובית). והברייתא אמרה ‘שתי עיירות’ לשמור על סגנון אחיד במשנה בעירובין נז,א.

ב) תוס’ – אפילו לשיטת ר”ת שבית כעיר, יש לחלק ביניהם: שר”מ שנותן קרפף אחת אף לעיר בודדת אינו נותן קרפף לבית בודד, וחכמים שלדעת רב הונא נותנים שתי קרפיפות בין שתי ערים לא נותנים שתי קרפיפות בין שני בתים, ולדעת חייא בר רב חכמים אינם מבחינים בין עיר לבית.

ד”ה ואע”ג דבטלינהו בטלה דעתו ד עמוד א

הנושא – סתירה למה שנאמר בעירובין שסתם ארנק עם כסף בטל בשבת.

הקדמה – א) משנה בעירובין עח,ב: חריץ שבין שתי חצירות (חפירה שחוצה חצר לשתים)…מערבין שנים ואין מערבין אחד (כדין שתי חצירות) אפילו מלא קש או תבן (אינם בטלים כי מן הסתם הבעל יפנותם אבל) מלא עפר או צרורות מערבין אחד (המילוי בטל והחריץ נסתם והחצר היא אחת. והגמרא מדייקת) ואפילו בסתמא (משמע שהעפר בטל אפילו אם לא הצהיר על כך. וקשה) והתנן (באהלות טו,ז שסתם עפר וצרורות אינם בטלים) ‘בית (ובו מת, הטומאה סגורה ואינה בוקעת [פורצת] החוצה למעלה או למטה; במה דברים אמורים כשיש חלל טפח [רווח של טפח] בין הגופה לגג, שאם לא כן הטומאה בוקעת לרקיע ולתהום) שמילאהו תבן או צרורות (מהגופה לגג) וביטלו (במפורש) בטל (ואין חלל טפח, והטומאה בוקעת למעלה ולמטה. והגמרא מדייקת ומקשה) ביטלו אין לא ביטלו לא (בניגוד לנאמר במשנה בעירובין שסתם עפר בטל).

ב) שלשה אמוראים מיישבים את הסתירה: -1 אמר רב אסי מאן תנא עירובין רבי יוסי היא (תנאים חולקים בקשר לסתם עפר, והתנא בעירובין הוא רבי יוסי שסובר סתם עפר בטל, והתנא באהלות חולק); -2 רב הונא בריה דרב יהושע אמר טומאה אשבת קרמית! הנח איסור שבת דאפילו ארנקי נמי מבטל איניש (המשנה בעירובין עוסקת בהלכות שבת, והיות שסתם עפר מוקצה הרי הוא בטל, ומוקצה היא כה חמורה שאפילו דבר בעל ערך כמו ארנק מלא מטבעות בטל; אבל המשנה באהלות עוסקת ביום חול וסתם עפר ביום חול אינו בטל); -3 רב אשי אמר בית אחריץ קארמית (המשנה בעירובין עוסקת בחריץ שמילאהו עפר, והמשנה באהלות בבית שמילאו עפר ואין להשוותם, כי) בשלמא חריץ למיטיימיה קאי אלא בית למיטיימיה קאי (חריץ בחצר אינו רצוי ועתיד להתמלאות, ולכן סתם עפר בטל בו ומבטל את החריץ, אבל בית שרצוי שיש רווח בחדרים סתם עפר אינו בטל בו).

לא דמי…דפ’ חלון – הקדמות. למרות הסתירה (בעירובין רב הונא בדר”י אומר סתם ארנק עם מטבעות בטל בשבת, וכאן נאמר כרים וכסתות שערכם פחות מארנק אינם בטלים אף אם הבעלים מצהירים על ביטולם) אין סתירה (תוס’ מסיימים בלי להסביר את ההבדל בין כרים לארנק).15

ד”ה בית שמילאהו תבן או צרורות ד עמוד א

הנושא – ציטטת המשנה באהלות טו,ז שלא כפי שמופיעה שם.

הקדמה – המשנה באהלות טו,ז כפי שמופיעה במשניות: בית (ובו מת) שמלאו עפר או צרורות (מגוף המת עד לגג) ובטלו (את העפר והצרורות, אין עוד ‘חלל טפח’ והטומאה בוקעת למעלה לרקיע ולמטה לתהום) וכן כרי של תבואה או גל של צרורות (ומת בתוכם) אפילו כגלו של עכן (שהיה גדול כפי שכתוב [יהושע ז,כו] ‘ויקימו עליו גל אבנים גדול’) ואפילו טומאה בצד הכלים (כלים מונחים ע”י הטומאה בתוך העפר או הצרורות שבבית או בתוך הכרי והגל אבל לא נוגעים בה) טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת (אם היה חלל טפח הטומאה מתפשטת לצדדים, אבל כעת בשל רצף החומר שמעל לטומאה היא בוקעת בקו ישר למעלה ולמטה ולא לצדדים).

כך…או צרורות – הקדמה. בסוגייתנו ועירובין עח,ב (הקדמה א’ תוס’ ד”ה ואע”ג שבטלינהו) הגמרא מצטטת המשנה באהלות טו,ז: ‘בית שמילאהו תבן או צרורות‘; וזה קשה כי במשנה נאמר ‘בית שמילאהו עפר או צרורות’ ולא ‘תבן וצרורות’?

ומשום…במקום עפר – ומן הסתם השינוי נעשה בידי מעתיק הש”ס שטעה וכתב ‘בית שמילאהו תבן או צרורות’ כי שתי הסוגיות עוסקות בענין תבן.16

ולא גרסינן…ויורדת – עוד טעות: במשנה כתוב ‘בית שמילאהו עפר או צרורות ובטלו…טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת‘, וצוטטה ‘בית שמילאהו עפר או צרורות ובטלו…בטל‘…

והיא היא…כשמביאם – אין זו טעות של מעתיק אלא בעל הסוגיא שינה ביודעין. כי מאחר שהתוצאה ההלכתיח המתחייבת מביטול המילוי בבית היא ביטול ‘חלל טפח’ והטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, נהג בעל הסוגיא כמקובל לקצר בציטטות מסדר טהרות כשאין נפקא מינה להלכה, ובמקום ‘ובטלו…טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת’ כתב ‘ובטלו…בטל’.

ואין לומר…ברייתא היא – יש מסבירים שבעל הסוגיא לא ציטט את המשנה באהלות טו,ז אלא ברייתא שכתוב ‘בית שמלאו תבן או צרורות ובטלו…ואפילו טומאה בצד הכלים בטל‘; אבל אין לקבל זאת…

דאין…המשנה – הגמרא לא מקשה מברייתא כשניתן להקשות ממשנה…

וזה לשון…מבוטלים – הגירסה המדוייקת באהלות טו,ז היא כפי שהובאה בהקדמה, והטומאה עולה ויורדת בקו ישר בהיעדר ‘חלל טפח’.

והא דקאמר…בתבן – קשה על ההסבר שמעתיק טעה וכתב ‘בית שמלאהו תבן או צרורות’ ו’עפר וצרורות’: אם בעל הסוגיא ידע שלא כתוב ‘תבן’ במשנה למה קבע שרבנן (סתם משנה) סוברים ‘תבן ואין עתיד לפנותו’ צריך ביטול מפורש?

מכ”ש הוא…בתבן – הוא הסיק בק”ו, שלרבנן במשנה סתם עפר וצרורות שאין להם ייעוד מוגדר צריך ביטול מפורש וכל שכן תבן.

וכן פרק…דאהלות – הקדמה א’ תוס’ ד”ה ואע”ג דבטלינהו. וגם בסוגיא בעירובין עח,ב י”ל שבעל הסוגיא למד שתבן צריך ביטול מפורש בק”ו מעפר וצרורות. על המשנה שם: חריץ שבין שתי חצירות…מערבין שנים ואין מערבין אחד אפילו מלא קש או תבן (אבל) מלא עפר או צרורות מערבין אחד, מדייקת הגמרא: ואפילו בסתמא (בלא ביטול מפורש עפר וצרורות בטלים?) והתנן (אהלות טו,ז) בית (ובו מת) שמילאהו עפר או צרורות (כזכור הוכחנו שבעל הסוגיא ידע שכתוב במשנה ‘עפר או צרורות’ ולא ‘תבן או צרורות’) ובטלו בטל (משמע) ביטלו אין לא ביטלו לא (והרי זה נוגד מה שנאמר במשנה בעירובין שסתם עפר בטל? ובאחד התירוצים נאמר שהמשנה באהלות היא כרבי יוסי שצריך ביטול מפורש אפילו בעפר וצרורות, ואילו המשנה בעירובין כרבנן שאינם צריכים ביטול מפורש בעפר וצרורות. הגמרא דוחה תשובה זו) אי רבי יוסי איפכא שמעינן ליה בין אתבן בין אצרורות (המשנה באהלות מחייבת ביטול מפורש בתבן ובצרורות, ואילו רבי יוסי בברייתא אינו צריך ביטול מפורש לא בתבן ולא בצרורות?). והסוגיא קשה: איך אומרת הגמרא ‘אי רבי יוסי איפכא שמעינן ליה בין אתבן בין אצרורות’, הרי המשנה באהלות לא מזכירה ‘תבן’? אלא כאמור בעל הסוגיא הבין שאם המשנה באהלות מחייבת ביטול מפורש בעפר וצרורות כ”ש בתבן. וא”כ אין זה כרבי יוסי שאומר בברייתא שאין צורך בביטול מפורש גבי תבן שאין עתיד לפנותו.

והא דפשיטא…לרבנן – עוד קושיא על סוגייתנו: אם בעל הסוגיא ידע שהמשנה באהלות אומרת ‘בית שמילאהו עפר או צרורות’ ולא מוזכר ‘תבן’, איך מסיק משם שלדעת בעל המשנה ‘תבן ובטלו הוי מיעוט’? תשובה…

דייק לה…כ”ש בתבן – בעל הסוגיא הבין זאת בק”ו ממה שנאמר שם במשנה ‘בית שמלאו עפר או צרורות ובטלו וכן כרי של תבואה וגו’, שאם ביטול מועיל בכרי של תבואה כל שכן שמועיל בתבן.

והא דקאמר…סוף – כפי שמובא ברש”י.

סיכום – א) כאן ובעירובין עח,ב מצוטטת המשנה באהלות טו,ז: ‘בית שמילאהו תבן או צרורות’, כאשר כתוב במשנה ‘בית שמילאהו עפר או צרורות’, כי בעלי הסוגיות דייקו בציטטת המשנה, אבל אחד ממעתיקי הש”ס טעה וכתב ‘בית שמילאהו תבן או צרורות’.

ב) המשנה באהלות מסיימת ‘טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת’, ולא ‘ובטלו…בטל’ כפי שצוטט כאן. וסיבת השינוי היא הנוהג לקצר בציטטות מסדר טהרות כשאין נפקא מינה להלכה.

ג) הסוגיות כאן ובעירובין ידעו שלא מוזכר ‘תבן’ במשנה באהלות, אבל הסיקו בק”ו: סתם עפר וצרורות שאין להם ייעוד מוגדר צריכים ביטול כ”ש תבן צריך ביטול.

ד”ה והוצין יורדין בתוך כ’ ד עמוד א

הנושא – הכשרת ההוצין למרות המושג ‘קלוש’.

הקדמה – א) קלוש כמושג הלכתי: קיימות בעולמנו מציאות מוכרת ומציאות הלכתית; חפץ שנחתך לשנים הרי זו מציאות מוכרת, אבל חפץ שחלים עליו שני דינים או שחלק ממנו נמצא ברשות הלכתית א’ וחלק ברשות הלכתית ב’, מחולק לשנים במציאות הלכתית המכונה ‘קלוש’.

ב) עירובין ג,א: מקצת (החלק התחתון של) קורה בתוך עשרים ומקצת קורה (והשאר) למעלה מעשרים (וכן) מקצת סכך למטה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים אמר רבה במבוי כשר (לפי ‘קלוש’ [הקדמה א] כי למרות שהחלק העליון של הקורה ברשות [תחום] הלכתית אחת שמעל כ’ אמה, החלק התחתון נמצא ברשות הלכתית אחרת מתוך כ’, וההלכה רואה את הקורה כמחולק ומתייחסת לחלק התחתון בלבד, לקיים את ההלכה שקורה שמתיר טילטול חייב להיות כולו בתוך כ’, אבל) בסוכה פסול (מקשים על רבה) מאי שנא במבוי דכשר דאמרינן קלוש (רואים את החלק העליון כמסולק והתחתון שבתוך כ’ נחשב כ’קורה’) סוכה נמי לימא קלוש (שהחלק העליון מסולק והסכך כולו בתוך כ’) אי קלשת הויא לה חמתה מרובה מצילתה (אם רבה ישיב אדרבה ‘קלוש’ הוא הסיבה לפסילת הסוכה כי בלא העובי העליון התחתון לא יוכל לעמוד ברוח מצויה וחמתה מרובה מצלתה, ופסול מעכשיו אף שטרם פוזר הסכך; נשיב) הכא נמי אי קלשת הויא לה קורה הניטלת ברוח (מאותה סיבה היה לו לפסול את הקורה, שאם רואים העובי העליון של הקורה ‘מסולק’ מה שנשאר הוא דק ורוח מצויה יכולה לנדנדו ומעכשיו ייפסל! ולפי טענה זו ההסבר של רבה משום קלוש נדחה, אף שפסקו ‘במבוי כשר בסוכה פסול’ מקובל, ואמוראים מציעים הסברים אחרים לפסק)…אמר רבא מפרזקיה סוכה דליחיד היא לא מדכר (לא אומרים ‘קלוש’ אלא הסוכה פסולה שמא הסכך שבתוך כ’ ייגרר מעל ל-כ’, ובסוכה פרטית לא יהיה מי שיסב תשומת לבו של בעל הסוכה לקילקול משא”כ) מבוי דלרבים מדכרי אהדדי (אם הקורה יעלה מעל ל-כ’ יהיה מישהו יודיע) רבינא אמר סוכה דאו’ אחמירו בה רבנן (בסכך שהוא דין תורה חז”ל פסלוהו שמא בעתיד רוח מצויה תפזרו ותהיה חמתה מרובה מצלתה, אבל) מבוי דרבנן לא אחמירו ביה רבנן (וכל עוד שהחלק התחתון בתוך כ’ הקורה כשר).

וא”ת…בעירובין – הקדמות א-ב. וקשה: לפי רבה ורבינא הסוברים ‘קלוש’ למה סוכה זו כשרה, הרי עד כ’ נמצא הסכךברשות הלכתית אחת ומה שמעל ל-כ’ ברשות הלכתית אחרת, ו’קלוש’ קובע שהחלק העליון לא קיים. א”כ ההוצים שבתוך כ’ אף שכעת צלתם מרובה מחמתם, אבל מכיון שאינם יכולים לעמוד ברוח מצויה מן הראוי שייפסלו מעכשיו? ופסול כזה מובא בעירובין שם…

גבי מקצת…מצלתה – שם מקשים על רבה: אי קלשת הויא לה חמתה מרובה מצילתה – שאם רואים את הסכך שמעל כ’ כמסולק, מה שבתוך כ’ פסול משום שחמתה מרובה מצלתה, כי בלא הסכך העליון…

ועל כורחין…יפול – ההוצין בתוך כ’ אינם עמידים ויפוזרו ברוח מצויה או יפלו בעצמם, והפסול חל מיד אף שההוצין עדיין במקומם, א”כ גם בסוגייתנו מן הדין שהסכך התחתון ייפסל אף שהוא בתוך כ’?

דאין לפרש…מרובה – ואם תתרץ שהפסול בעירובין אינו משום שרוח מצויה יכולה לפזר את הסכך אלא שכתוצאה מ’קלוש’ הסכך שלמטה מ-כ’ ‘חמתו מרובה מצלתו’ (כפי שבאמת נאמר שם ‘אי קלשת הויא לה חמתה מרובה מצילתה’), אבל כאן כמות ההוצין שבתוך כ’ גדולה וצלתם מרובה מחמתם אף בלא מה שלמעלה מ-כ’. אולם זה אינו מתקבל, כי הסכך בעירובין פסול משום שרוח מצויה יכולה לפזר את הסכך ולא משום שהסכך דליל וחמתו מרובה מצלו, והראיה…

שבזה לא…כשר – שאם הפסול הוא משום שהסכך שב-כ’ חמתו מרובה מצלתו, למה רבא מפרזקיה מנמק את הפסול משום ‘סוכה דליחיד היא לא מדכר’, ורבינא מנמקו משום ‘סוכה דאו’ אחמירו בה רבנן’; מכאן שהסכך צלתו מרובה מחמתו אבל מאחר שאינו יכול לעמוד ברוח מצויה הוא פסול מעכשיו. א”כ מן הדין שגם ההוצין שב-כ’ בסוגייתנו ייפסלו משום שאינם עמידים ברוח מצויה?

ויש לומר…כך, אם…סוף – בסוגייתנו מדובר בהוצין בצפיפות גדולה שמונעת נפילתם או פיזורם ברוח מצויה, אף ש’קלוש’ סילק את הסכך העליון71, ובעירובין מדובר בכמות קטנה של סכך שלמרות שצלתה מרובה מחמתה אין בה צפיפות מספקת למנוע פיזורם ברוח מצויה.

סיכום – לפי המושג ‘קלוש’ הסכך שמעל כ’ אמה נחשב כמסולק, וההוצין שמתוך כ’ אף שצלתם מרובה מחמתם פסולים משום שאינם עמידים ברוח מצויה; לפיכך צריכים לומר שמדובר שההוצין שבתוך כ’ היו בצפיפות גדולה שמונעת פיזורם ברוח מצויה.

ד”ה פחות משלשה טפחים כשרה ד עמוד ב

הנושא – כוונת ר”ח כשאמר ‘גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין’.

הקדמה – א) עירובין עח,א: אמר רב הונא עמוד ברה”ר גבוה עשרה (טפחים) ורחב ארבעה (4×4 טפ’ [המידות של רה”י] הנוטל חפץ מעליו ומניח ברה”ר או מרה”ר ומניח עליו חייב) ונעץ בו יתד כל שהוא (בראש העמוד) מיעטו (והקטין את השטח הפנוי לשימוש וכעת אינו 4×4) רב אשי אמר…אפשר דתליה ביה מידי (מאחר שניתן להניח חפץ גם על היתד נחשב היתד כחלק מהשטח) אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מלאו כולו ביתדות מהו (כיסה את כל השטח העליון ביתדות, האם העובדה שאין אפשרות להניח חפץ ישר על השטח מבטלת מהעמוד דינו כרה”י? ורב אשי משיב) לא שמיע לך הא דאמר רבי יוחנן ‘בור וחולייתו מצטרף לעשרה’ (הקדמה ג. ולכאורה פסק זה של ר”יו קשה שכן) ואמאי הא לא משתמש ליה (למה ראש החוליה הוא רה”י הרי אין בו רוחב 4×4 הראוי לשימוש, כי כל חפץ שיושם עליו יפול לבור) אלא מאי אית לך למימר (אלא ר”יו בודאי התכוון) דמנח מידי ומשתמש (הניח על ראש החוליה מישטח של 4×4 שמונע נפילת חפץ לבור וכן) הכא נמי דמנח מידי ומשתמש (גם ראש עמוד שמלא יתדות הוא רה”י רק כשכיסה אותם המצע שישמש בסיס לחפץ).

ב) משנה בשבת צט,א: חולית הבור (חפר בור והניח את העפר מסביב לפתח הבור כטבעת) והסלע (הנמצאים ברה”ר) שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה (עומק הבור יחד עם חולייתו מגיעים ל10- טפ’, או סלע שגבהו 10 טפ’ ורחובם 4×4 טפ’) הנוטל מהן והנותן על גבן חייב (הבור והסלע רה”י). ורבי יוחנן מסיק מהקטע ‘חולית הבור וכו’) בור וחוליתה מצטרפין לעשרה (חלל בור שעומקו 5 טפ’ וקוטרו 2 [לדוגמה], ומסביב לשפתו יש חוליית עפר בגובה 5 טפ’ ורוחב העפר בכל מקום בחוליה הוא טפח אחד [לדוגמה], מצטרפים שני הטפ’ של קוטר חלל הבור עם טפח עפר מצד זה וטפח עפר מצד השני ל4- טפ’ ברוחב, ומצטרפים עומק הבור וגובה החוליה ל10- טפ’, והכל ביחד רה”י, והעוקר חפץ מרה”ר ומניחו עליו חייב. ואל תשאל איך זה רה”י הרי חפץ שיושם עליו יפול לבור? י”ל רבי יוחנן מתכוון כשכיסו את החוליה וחלל הבור במישטח של 4×4).

ג) משנה לקמן יז,א: הרחיק את הסיכוך מן הדפנות (ויש אויר) שלשה טפחים פסולה, משום שלומדים מחיצות משלש המלים ‘בסכת-בסכת-בסכות’ (ויקרא כג,מב-מג) ואחת ההלכות הנלמדות היא שהמחיצות חייבות להיות סמוכות לסכך.

מכאן…דמצטרפין – בגיטין שם מובא: אמר רב חסדא גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין עד שיהא או כולו מחיצה או כולו בגידוד. רש”י מדגים זאת בבור עמוק 5 טפ’ שאינו מצטרף למחיצה בגובה 5 טפ’ המקיפה את בור, שאם כן הבור היה רה”י (4×4 טפ’ מוקף שלשה צדדים במחיצה של 10 טפ’). וקשה על רש”י: כאן קיר החריץ מצטרף לכותל הבנין ליצור 10 טפ’ להכשר סוכה?18

וכן בפ”ק…מיהו…עשרה – עוד ראיה שקיר הבור ומחיצה מצטרפים. אולם ניתן לדחות ראיה זו, כי לא נאמר שם במפורש שהגובה של 10 טפ’ הושג ע”י צירוף, וייתכן שמדובר שם שעומק הבור הוא 10 טפ’…

ועוד מקשה…לעשרה – עוד ראיה שבור ומחיצה מצטרפים: בשתי הסוגיות הללו מצוטט רבי יוחנן האומר ‘בור וחולייתו מצטרף לעשרה’, היינו בור בעומק 5 טפ’ ומסביבו עפר בגובה 5 טפ’, עומק הבור וגובה העפר מצטרפים לרה”י.

עוד אמרינן…אחד – קושיא חמורה מהקודמות, שאם נקבל פירוש רש”י תהיה סתירה ברב חסדא: ר”ח פוסק שם בקשר לשתי חצרות שאחת גבוהה מהשניה ב5- טפ’ ובמקום העלייה יש גדר בגובה 5 טפ’, שהגידוד והגדר מצטרפים למחיצה של 10 טפ’, ונמצא שהתחתונה נפרדת מן העליונה ודיירי התחתונה עושים עירוב בלא שיתוף העליונים. והרי זה ר”ח עצמו שאמר בגיטין טו,ב ‘גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין עד שיהא או כולו מחיצה או כולו בגידוד’?

אלא יש לומר…עירוב – שלא כרש”י י”ל שר”ח לא התכוון לקיר של בור כשאמר שאינו מצטרף למחיצה, אדרבה מצטרפים, אלא התכוון למקרה כעין שתי חצרות זו למעלה מזו לענין עירוב בשבת, כלהלן: ר”ח קובע שצירוף גידוד ומחיצה תלוי בזווית הראייה של המשקיף. לגבי הרואה כל קומת הגידוד והמחיצה (דיירי החצר התחתונה או בבור ומחיצה) יש צירוף, אבל לגבי הרואה חלק בלבד אין צירוף. לפיכך בשתי חצירות זו למעלה מזו לגבי דיירי התחתונה שרואים את הגידוד והמחיצה יש צירוף המהווה הפסק בינם לבין דיירי העליונה ואינם נכללים בעירוב של העליונים. מאידך, מבחינת העליונים אין צירוף משום שרואים רק את המחיצה ולא את הגידוד, ולגביהם יש רצף עם התחתונים וחייבים לכלול בעירובם גם את דיירי התחתונה. אבל מאחר שהתחתונים אינם יכולים להשתתף עם העליונים, כי מבחינתם יש צירוף והפסק, העליונים מנועים מלעשות עירוב. וכאמור, שלא כרש”י ר”ח סובר שבור ומחיצה מצטרפים לענין שבת ולענין סוכה, כי הבור והמחיצה נראים ביחד.

אי נמי…שבת – עוד דוגמה של אי-צירוף גידוד ומחיצה לפי ר”ח: תל ברה”ר בגובה 5 ועליו מחיצה בגובה 5 (רש”י בעירובין צג,ב ד”ה גידוד חמשה): ר”ח פוסק שאין דרך שיצטרפו ליצור רה”י להתיר טילטול בין המחיצות, אבל בור ומחיצה שמתחתית הבור ועד ראש המחיצה יש ,10 ר”ח אומר יש צירוף.

וא”ת…מידי ומשתמש – ואם תשאל: למה התל והמחיצה לא מצטרפים לרה”י, הרי אם יכסה את המחיצה במישטח שימנע חפץ מליפול לבור יווצר עמוד בגובה 10 מעל לרה”ר. ואפילו אם לא יכסה את המחיצות יש רה”י בין המחיצות? והראיה שמניח עליו כיסוי נוצר רה”י…

כדאשכחן…מידי ומשתמש – הקדמה א. רב אשי פסק שעמוד שראשו מלא יתידות ומכוסה במצע שטוח העמוד רה”י, וא”כ ה”ה בתל ומחיצה? ואם תשיב שראש העמוד הוא מישטח 4×4 של חומר והכיסוי רק מאפשר שחפץ לא יפול אבל מחיצות שעל גבי תל שבין המחיצות יש אויר ולא חומר כיסוי לא מועיל? יש לומר…

ודייק לה…מידי ומשתמש – הקדמה ב. רב אשי מבסס את הפסק שלו שכיסוי על ראש עמוד מלא יתידות נעשה העמוד רה”י, על מה שאמר רבי יוחנן בקשר למשנה בשבת צט,א ‘חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב’. ור”יו אמר: בור וחוליתה (בור עמוק 5 ומסביב לשפתו חוליית עפר בגובה 5 טפ’, וקוטר חלל הבור 2 טפ’ ורוחב העפר בכל צד של החוליה טפח) מצטרפין לעשרה לאמור, יש במשנה זו שני צירופים: 1) עומק הבור וגובה החוליה מצטרפים ל10-, 2) רוחב חלל הבור של 2 טפ’ יחד עם טפח עפר מצד זה וטפח עפר מצד השני מצטרפים ל4- והכל ביחד רה”י, והמניח עליו חפץ כשעל גבי החוליה כיסוי המונע נפילת החפץ חייב. מכאן שלא צריכים שהשטח של 4×4 יהיה מלא חומר, כי גם חלל הבור מצטרף לעפר החוליה ליצור שטח של 4x.4..

ה”נ (הכי נמי) – וכאן חיזוק לקושייתנו: למה תל בגובה 5 ועליו מחיצה בגובה 5 אינו רה”י להתיר טילטול בין המחיצות?

וי”ל…רוחב ד’ – גם ר”ח מסכים שאם יש אפשרות להניח כיסוי על המחיצות השטח שבין המחיצות רה”י, אפילו אם למעשה לא הניח. אבל זה נאמר רק במחיצות מסביב לשטח מצומצם, אבל ר”ח מתכוון לתל שבין המחיצות יש 10 אמות או יותר, ולא אומרים שהשטח הוא רה”י משום שאם ירצה יוכל להניח שם כיסוי (אא”כ מניח שם כיסוי בפועל).

וא”ת…טפחים – ענין חדש. וקשה: למה בסוכה ההלכה מבחינה בין כותל שמרוחק מהסכך ג’ טפ’ ופסולה לבין מרחק פחות מ-ג’ טפ’ וכשרה, ובענין שבת אין הבחנה כזו בענין מרחק של חקק לכותל?

ויש לומר…סוף – הקדמה ג. בצירוף דפנות בשבת ובסוכה פועלים עקרונות שונים: בסוכה חייבות הדפנות להיות סמוכות לסכך, כי המקור להלכות מחיצות הוא הפסוק של סכך, אבל ברה”י בשבת העיקרון הוא מניעת הרבים מליכנס לשטח באמצעות מחיצות, וזה נעשה גם במחיצה רחוקה מהכותל.

סיכום – א) כוונת ר”ח שאמר ‘גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין’: רש”י – גידוד ומחיצה לעולם לא מצטרפים; ר”ת – גידוד ומחיצה לפעמים מצטרפים, כגון: 1) בענין עירוב, בשתי חצירות שהגובה ביניהן 5 טפ’ ועל גבול התפר גדר בגובה 5 טפ’; מבחינת העליונים שאינם רואים את הגידוד אין צירוף, אבל מבחינת התחתונים שרואים את הגידוד והמחיצה יש צירוף והפסק, והתחתונים עושים עירוב רק לעצמם, והעירוב של העליונים לא תופס כלל. 2) בור עמוק 5 וקוטרו 2 וחוליית עפר בגובה 5 סמוך לשפת הבור ורוחב כל קטע של החוליה טפח, מצטרפים ל10- בגובה ו4- ברוחב להיות רה”י; 3) תל שגובהו 5 ועליו מחיצות של 5 ובין המחיצות רווח של 10 אמות, אינם מצטרפים אא”כ כיסה את המחיצות.

ב) בסוכה חייבות הדפנות להיות סמוכות לסכך, אבל רה”י בשבת שהעיקרון הוא מניעת כניסה אין צורך שהדפנות תהיינה סמוכות לכותל.

ד”ה סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתא ד עמוד ב

הנושא – הבהרת שיטת אביי בענין ‘סיכך על גבי אכסדרא’ יח,א.

הקדמה – א) ‘אכסדרה’ (לפי תוס’ יח,א ד”ה סיכך) היא מסדרון ארוך וצר לפני הכניסה לבית, עשויה משתי שדרות מקבילות של עמודים (צפון ודרום), ומכל עמוד בצפון יש קורה אל זה שמולו בדרום ועליהם גג. ויש מוסיפים פצימין (קרשים זקופים) בצד אחד או בשני הצדדים שהמרחק בין אחד לשני פחות מ-ג’ טפ’, וקירבה זו נחשבת לגבי הלכות מסויימות כסגורה (לבוד).

ב) דף יח,א: סיכך על גבי אכסדרה (שתי דפנות בזווית של 90 מעלות [מזרח ודרום] והצד המערבי [הפתוח] מקביל לכניסה לאכסדרה) יש לה פצימין (אם בכניסה להאכסדרה יש קרשים שהמרחק ביניהם אינו עולה על 3 טפ’ הם נחשבים כדופן שלישית של הסוכה, אבל) שאין לה פצימין אביי אמר כשרה (בנימוק)…פי תקרה יורד וסותם (הקורה שמעל הכניסה נחשב כיורד וסוגר את הכניסה ויש לסוכה שלש דפנות סגורות).

לבסוף…הניכרות – מלשון הגמרא ‘סבר אביי למימר’ עולה שאביי מקבל את התיקון של רבא שצריכים ‘מחיצות ניכרות’, וקשה:

ולא דמי…דפי…סוף – הקדמות. אם אביי מסכים שצריך מחיצות ניכרות איך הכשיר ‘סיכך על גבי אכסדרה…שאין לה פצימין’ בנימוק ‘פי תקרה יורד וסותם’, הרי אין מחיצות ניכרות? וי”ל קורה מעל כניסת אכסדרה הוא ‘מחיצה ניכרת’ לפי העיקרון פי תקרה יורד וסותם כי הקורה בולט, משא”כ גוד אסיק של עמוד.91

סיכום – הקורה שממנו ‘פי תקרה יורד וסותם’ מהווה ‘מחיצה ניכרת’ יותר מאשר ‘גוד אסיק מחיצתא’ בעמוד.

ד”ה אבל על שפת הגג כשרה לדברי הכל ד עמוד ב

דחשיב…סוף – גוד אסיק פועל כאשר המבט נמשך אל כיוון הסגירה, לפיכך בעמוד אשר מעליו יש רק אויר המבט לא נמשך למעלה, אבל ב4- קונדיסין המבט נמשך לכיוון הסגירה.

ד”ה דיומדי סוכה טפח ד עמוד ב

והא…סוף – מדאורייתא די בטפח להחשיב פסי ביראות כרשות היחיד, אבל חז”ל החמירו שתהיה אמה מכל צד.02

ד”ה עשרה טפחים מנלן ד עמוד ב

והא…ילפינן – ואולי מתכוונים שאפילו למסקנה (דף ו,א ‘וממאי דחללה עשרה בר מסככה אימא בהדי סככה’) שהראיה שחלל סוכה הוא לפחות 10 טפ’ נידחית, ארון וכפורת הם עדיין ראיה למחיצת 10 טפ’ לענין שבת.21

ד”ה יו”ד ה”א מלמעלה ה עמוד א

הנושא – האותיות יו”ד ו-ה”א בברייתא ולא כל השם כפי שמופיע בציץ.

הקדמה – א) לקמן תופיעה האות ד’ במקום ה”א בשמו של הקב”ה.

ב) כל שם מפורש מבטא תכונה של הקב”ה כפי שבאה לביטוי בעולמנו, ולא שום דבר במהות הקב”ה שלגביה אין לנו השגה כלל. שם בעל שתי האותיות י-ד מבטא תכונה, שם בעלת 4 האותיות י-ד-ו-ד תכונה פנימית יותר, ושם בעל 42 אותיות תכונה יותר פנימית, וכך הלאה.

ג) פסחים נ,א: אמר רב נחמן בר יצחק לא כעולם הזה העולם הבא העולם הזה נכתב ביו”ד ה”י (שם בעל ארבע אותיות ‘ידוד’) ונקרא באל”ף דל”ת (א-ד-נ-י) אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו”ד ה”י ונכתב ביו”ד ה”י. סבר רבא למדרשה בפירקא (לדרוש ברבים את משמעות השם בעל ארבע אותיות) אמר ליה ההוא סבא (יש אומרים שכל ‘ההוא סבא’ בש”ס הוא אליהו הנביא) ‘לעלם’ כתיב (בשמות ג,טו כתוב במראה הסנא ‘זה שמי לעלם’ ו’לעלם’ חסרה ו”ו, ללמד שיש להעלים את סוד השמות).

אע”פ…גמור – קושייתם לא מפורשת ועל הלומד לחוש בה מתוך דבריהם. על הציץ היה חרוט שם המפורש בן ארבע אותיות ‘ידוד’, אבל בברייתא רשומה רק ‘יד’ מהחשש שלומד עלול לבטא את שם המפורש. וקשה: האותיות ‘יד’ בברייתא כבר מהוות אחד השמות המפורשים?

אין זה…שלם – הקדמה ב. המתכוון לבטא שם בעל שתי האותיות י-ד ומבטאו שלא בזמן ובמקום המותרים, אין לו חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין צ,א אם לא חזר בתשובה), וכ”ש המתכוון לבטא שם בעל 4 אותיות י-ד-ו-ד ומבטאו, אבל מתכוון לבטא י-ד-ו-ד ויצא מפיו רק י-ד אינו נענש. לכן הברייתא שעסקה בשם בעל 4 אותיות שהיה חרוט על הציץ לא חששה לכתוב י-ד, כי אפילו אם תלמיד יבטא י-ד אין בזה איסור חמור כי כאמור התלמיד עוסק בשם בעל 4 אותיות.

ועוד…סוף – הקדמה ג. רש”י (סנהדרין קא,ב ד”ה ובלשון עגה) מפרש שההוגה שם ה’ אין לו חלק לעולם הבאה, נאמר במי שמבטא שם בעל 42 אותיות (שלא במקום ובזמן המותרים), אבל יש איסור גם במבטא שם בעל 4 אותיות ואפילו 2 אותיות כפי שעולה מהסוגיא בפסחים מהמלה ‘לעלם’. ומאחר שאין איבוד עולם הבא במבטא שם בעל שתי אותיות לא חשש התנא לכתוב י-ד, כי בלאו הכי מי אומר שתלמיד יבטא את השם.22

סיכום – ההוגה שם ה’ שלא במקום ובזמן המותרים אין לו חלק לעולם הבאה: לפי רש”י בשם בעל 24 אותיות, אבל בשם בעל 4 או 2 אותיות יש רק איסור על סמך המלה ‘לעלם’; לפי תוס’ בכל השמות אפילו של 2 אותיות, אבל המתכוון לשם בעל 4 אותיות י-ד-ו-ד והוציא מפיו רק י-ד אינו עובר על איסור.

ד”ה קדש למ”ד מלמטה ה עמוד א

הנושא – סדר המלים בציץ.

י”מ…קריאתו – למעלה ‘ידוד’ ומתחת ‘קדש ל’ ואין זו דרך קריאה…23

אלא…סוף – דרך קריאה היא כשכתוב בשורה אחת ‘קדש לידוד’, אבל מאחר שברור מהברייתא ששם ה’ למעלה ו’קדש ל’ למטה דרך הקריאה הסָביר ביותר היא שלמטה צמוד לימין ‘קדש ל’, ובשורה מעליה קרוב לשמאל שם ה’.

ד”ה מסגרתו למטה היתה ה עמוד א

הנושא – למ”ד ‘מסגרתו למטה היתה’ המסגרת היתה מחוברת לרגלי השולחן או ללוח השולחן.

הקדמה – א) רש”י מפרש ‘מסגרת למטה היתה’ שהמסגרת היתה מלבנית – 12 טפ’ אורך על 6 טפ’ רוחב (לשיטת ר”מ) ובכל פינה רגל, והמסגרת העמידה את הרגלים. ועל גבי המסגרת הונח לוח עץ חלק (לוח השולחן) שניתן היה להשתמש בשני צדדיו ועל הלוח הונח לחם הפנים.

ב) הסוגיא במנחות צו,ב לפי רש”י: אמר רבי יוחנן לדברי האומר מסגרתו למטה היתה (הקדמה א: רגלי השולחן היו מתחת למסגרת ומחוברות אליה, ולוח השולחן מונח על המסגרת. מכאן יש להכריע בשאלה שהתלבטו בה בישיבה) טבלא המתהפכת טמאה (אף שעץ פשוט בלא בית קיבול אינו מקבל טומאה, הטבלא מקבל טומאה בשל התכונה שניתן להשתמש בשני צדדיו) ולדברי האומר מסגרתו למעלה היתה (ליצור על גבי הלוח בית קיבול) טבלא המתהפכת תיבעי לך (אין לפתור את השאלה של לוח עץ חלק שניתן להשתמש בשני צדדיו ממה שהיה על השולחן לחם הפנים, כי בלוח השולחן היה בית קיבול בשל המסגרת. והגמרא מקשה) מכלל דשלחן בר קבולי טומאה הוא (למעלה נאמר שהכל מסכימים שלוח השולחן היה יכול להיטמא והרי) עץ העשוי לנחת הוא (השולחן היה קבוע סמוך לקיר הצפוני של הקודש) וכל כלי עץ העשוי לנחת אין מקבל טומאה! (והתרצן משיב)…שולחן נמי מטלטל (השולחן היה ניטל בחגים)…דאמר ריש לקיש…מגביהין אותו לעולי רגלים ומראין בו לחם (שיבחינו שהלחם נשאר חם בנס).

ג) ברייתא בבבא בתרא סה,א: צינור שחקקו (עץ שעשו בו חלל לזרום בו מים) ולבסוף קבעו (בקרקע במערכת אספקת מים למקוה) פוסל את המקוה (משום ‘מים שאובים’ [מים שנותקו ממקורם הטבעי, כי הצינור נחשב כבית קיבול] ופוסלים מקוה אם נכנסו קודם שהיו במקוה 40 סאה מים כשרים. אבל) קבעו ולבסוף חקקו (חיברו עץ מלא למערכת המים ואח”כ חקק בו חלל) אינו פוסל את המקוה (כי חקיקה אחר חיבור בקרקע נחשבת כעשיית ‘חריץ’ בקרקע. והגמרא מקשה) מני (מי התנא שמחלק בין חקק ואח”כ קבעו לקבעו ואח”כ חקק) לא רבי אליעזר ולא רבנן (ומקשים) הי רבי אליעזר (לאיזה ר”א אתה מתכוון שקבעת שהברייתא אינה כמוהו? והמקשה משיב)…ר”א דדף דתנן (משנה כלים טו,ב) דף של נחתומין (לוח עץ בלא בית קיבול שאופה מקצועי מניח עליו לחם) שקבעו בכותל (ואח”כ קובעו לקרקע) ר”א מטהר וחכמים מטמאין מני (מכאן שהתנא של ‘צינור’ שמבחין בין חקקו ולבסוף קבעו לקבעו ולבסוף חקקו אינו לא כר”א ולא רבנן) אי ר”א אפילו חקקו ולבסוף קבעו (ר”א מטהר אפילו אם היה כלי ואח”כ קבעו בקרקע שלא כדברי הברייתא) ואי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו (מטאים אף אם נעשה כלי אחר שקבעו בקרקע שלא כדברי הברייתא. ומשיבים) לעולם ר”א היא ושאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן (ר”א מבחין בין חקקו ולבסוף קבעו שפוסל את המקוה משום שאחר שנעשה ‘כלי’ אינו בטל לקרקע, לבין קבעו ולבסוף חקקו שאינו פוסל, והוא התנא של הברייתא ‘צינור’. ולגבי המשנה ‘דף של נחתומין’ שר”א מטהר אחר שקבעו משום שלדעתו גם קודם שקבעו קיבל הדף טומאה רק מדרבנן, ולכן אחר שקבעו הקילו והוא בטל לקרקע).

ד) במסקנה שם דוחים את התירוץ שבעל הברייתא הוא ר”א:…האמר ר’ יוסי בן ר’ חנינא בדף של מתכת מחלוקת (המחלוקת של ר”א וחכמים היא בדף של מתכת שר”א סובר כלי מתכת שחיברו לקרקע בטל ואינו מיטמא, והוא אינו בעל הברייתא ‘צינור’ שסובר ‘חקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה’, אלא הברייתא כרבנן).

ה) על הפסוק (ויקרא יא,לב) ‘וכל אשר יפל עליו מהם (שרץ) במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק וגו’, מובא בספרא (פרק יא פיסקא קט”ז): ‘כלי עץ’ יכול (לחשוב ששרץ מת מטמא גם) הסולם והקולב (דפוס עשוי מעץ) והנחותה (מגש מעץ) והמנורה תלמוד לומר ‘מכל כלי עץ’ ולא כל כלי עץ (ללמד שאינם נטמאים משרץ) או יכול (מאידך יש מקום לחשוב) שאני מוציא השולחן והטבלא והדולפקי (שנגעו בשרץ מת שלא נטמאים) ת”ל ‘כל כלי עץ’ ריבה (אלה נטמאים. ומקשים) מה ראית לרבות את אלו (שולחן טבלא ודולפקי לטומאה) ולהוציא את אלו (ולטהר סולם קולב והנחותה)…ת”ל ‘שק’ (הקיש ‘כלי עץ’ ל’שק’ בפסוק) מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם (עצמו) ואת משמשי האדם (וגם אם חפציו) אף אני מרבה השולחן והדולפקי שהם משמשים את האדם ואת משמשי האדם ומוציא אני את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש את משמשי האדם, ומוציא אני את הקולב והנחותה והמנורה שהם משמשים תשמישי האדם אבל לא את האדם.

ו) משנה זבחים לא,ב: כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה…ובטמאים (כולל מי שנטמא מ’אבי אבות הטומאה’. ושם ג,א מקשים שטמא מת מטמא סכין להיות ‘אב הטומאה’ כמוהו, על פי הדרשה בנזיר נג,ב מהפסוק [במדבר יט,טז] ‘וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב’ – חרב הרי זה כחלל [כלי מתכת שנגע במת נעשה אבי אבות הטומאה כמת עצמו. וחרב שנגע בטמא מת נעשה אב כמוהו], והסכין מטמאת את בשר הקודש? ובאחד התירוצים נאמר) וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה (שחט בפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה).

משמע…עליה – הקדמה א. מכאן שהמסגרת לא היתה קישוט כי לא נראתה מעל ללוח השולחן אלא היתה מתחת ללוח להעמיד את הרגלים.

ולא כמו…נמי בשלחן – ר”ת מפרש שהמסגרת היתה מתחת ללוח השולחן אבל לא היתה מחוברת לרגלים (כדעת רש”י) אלא ללוח השולחן שמעליה, כי ר”ת סובר שלא ייתכן שהלוח היה חלק משני צדדיו לאור הסוגיות כלקמן:

משום…מתהפכת טמאה – הקדמה ב. רבי יוחנן אומר שיש להוכיח ממ”ד ‘מסגרתו למטה היתה’ שטבלא המתהפכת טמאה, כי לוח השולחן היה טבלא מתהפכת והיה יכול להיטמא. אבל יחד עם זה…

ובפרק אלו…למדרסות – הגמרא קובעת שם שפשוטי כלי עץ מקבלים טומאה במקרה אחד – כשנקבע לישיבה לשינה או למשענת; משמע שטבלא שלא נעשתה לאחת המטרות הללו, כגון לוח שולחן, אינה נטמאת אפילו אם היא מתהפכת. מכאן שלוח עץ חלק אפילו מתהפך אינו מקבל טומאה, שלא כרש”י שלוח השולחן היה חלק בלא בית קיבול. ועוד ראיה:

ובפרק המוכר…דרבנן – הקדמה ג. שני הצדדים של לוח עץ שאופה מניח עליו לחם מקבל טומאה רק מדרבנן, מכאן שמדאו’ טבלא המתהפכת לא נטמאת.

ולא מסתבר…תיבעי – הקדמה ב. ר”ת שקל את האפשרות שראיותיו מבכורות ומבבא בתרא שטבלא המתהפכת לא נטמאת אינן קבילות, כי ייתכן שהסוגיות שם נאמרו למאן דאמר ‘מסגרת למעלה היתה’, והלוח לא היה טבלא המתהפכת אלא היה בו בית קיבול בצד העליון, ולא לפי מ”ד ‘מסגרת למטה היתה’ והלוח היה חלק משני צדדיו. אבל ר”ת לא קיבל דחייה זו לראיותיו, כי אין הכרח לומר שהסוגיות שם נאמרו למ”ד מסגרת למעלה היתה יותר מלמ”ד מסגרת למטה היתה.

ומתוך כך…כלי עץ – ולכן ר”ת הסיק שלוח חלק משני צדדיו אינו מקבל טומאה אף שניתן להשתמש בשני צדדיו, וחייב לפרש את דברי רבי יוחנן (מנחות צו,ב) ‘לדברי האומר מסגרתו למטה היתה טבלא המתהפכת טמאה’, שלמרות שבצד העליון של הלוח לא היה בית קיבול (ופשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה), אבל מאחר שבצדו התחתון יש בית קיבול בשל המסגרת, הלוח חמור מסתם פשוטי כלי עץ ומקבל טומאה אף שהמגע בו היה בצד העליון החלק.

וזה לא…הכא – כי כאן על הקושיא ‘אי הכי מסגרת נמי הכשר כלי (המסגרת היתה קישוט. והגמרא משיבה) מסגרתו למטה היתה’ (להיות קישוט מסגרת צריכה להיות מחוברת ללוח שולחן, אבל זו היתה מחוברת לרגלים מתחת ללוח). מכאן שהמסגרת לא היתה מחוברת לשולחן כדעת ר”ת אלא לרגלי השולחן.24

וצריך לומר – רש”י יסביר מה שנאמר בבבא בתרא שלוח חלק אינו מקבל טומאה (אם לא נקבע למדרסות) כלהלן:
דהא…טהורה – שלוח עץ המתהפך מקבל טומאה מדרבנן, נאמר למ”ד ‘מסגרת למעלה היתה’ לפיו שאלת טבלא המתהפכת לא נפתרה בישיבה, ורבי אליעזר מטהר את הדף לאור הספק.25

דהא…טהורה – דברי התרצן ‘לעולם ר”א היא ושאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן‘ (‘צינור שחקקו’ נאמרה לשיטת ר”א ש’חקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה’ מדאו’ משום שאינו בטל לקרקע, אבל ר”א מטהר דף של נחתומין אחר שקבעו כי גם קודם שקבעו הדף שהוא פשוטי כלי עץ טמא רק מדרבנן, ויש להקל בטומאה דרבנן).

א”נ (אי נמי)…לא קיימא – דברי התרצן ‘לעולם ר”א היא ושאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן‘ אכן סותרת דברי רבי יוחנן (מנחות צו,ב), אבל רש”י ורשב”א מפרשים שהתשובה נדחית לאמור, במסקנה שם נאמר שרבי יוסי ב”ר חנינא למד שר”א וחכמים חולקים בדף של מתכת, ר”א סובר כלי מתכת שקבעו בקרקע בטל ולא נטמא ואינו בעל הברייתא ‘צינור’ שסובר ‘חקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה’ אלא רבנן; ור”יו יאמר שדף עץ נחתומין הוא טבלא המתהפכת וטמאה…

ועוד י”ל – עוד דרך לרש”י ליישב את הקושי מבבא בתרא שבדף של נחתומים נאמר ‘שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן’ אע”פ שהוא טבלא המתהפכת, על רבי יוחנן (מנחות צו,ב) שאמר למ”ד ‘מסגרת למטה היתה’ טבלא המתהפכת טמאה מהתורה (תשובה זו ממושכת כלהלן):

דהא…משמשי אדם – ההבדל בין דף של נחתומים לטבלא היא שטבלא משמשת אדם וגם משמשיו (כליו), ודף משמש את משמשי אדם ולא אדם עצמו…

כדתניא…אף…אדם – הקדמה ה. הספרא לומד מ’שק’ (‘וכל אשר יפל עליו…או בגד או עור או שק וגו’) ששולחן והטבלא והדולפקי נטמאים משום שדומים לשק שמשמש ‘את האדם ואת משמשי האדם’, אבל לא ‘סולם קולב הנחותה ומנורה’ שאין באחד מהם שתי התכונות הללו…

ועל כרחין…מלא וריקן – והתכונה שעבורה קבע הספרא ששולחן טבלא ודולפקי מקבלים טומאה היא דוקא זו של שימוש אדם ומשמשיו, ולא התכונות ‘ראויים למדרסות’ או ‘בית קיבול’, שאם התכונה היתה ‘ראויים למדרסות’: 1) במקום לנקוט ב’שולחן טבלא ודולפקי’ הספרא היה אומר ‘מטה כסא וספסל’ שמיוחדים למדרסות; 2) הספרא היה מרבה שולחן טבלא ודולפקי לטומאה מהמלה ‘המשכב’ (ויקרא טו,ד ‘כל המשכב אשר ישכב עליו הזב וגו’) ולא מ’שק’. ואם התכונה שגורמת לשולחן טבלא ודולפקי להיטמא היא בית קיבול, הספרא היה מציין את העובדה שיש להם ולשק בית קיבול, כשלמעשה הספרא מציין את התכונה ‘שימוש של אדם ומשמשיו’…

ומיבעיא לן…בעלמא – ויש לפרש את הסוגיא במנחות צו,ב שר”יו מתייחס לדרשת הספרא, ואומר שאם מסגרת למעלה היתה דרשת הספרא לגבי טבלא היא מדאו’, ואם מסגרת למטה היתה הדרשה היא אסמכתא…

משום דעל כרחך…משלחן טהור – כי למ”ד ‘מסגרת למטה היתה’ לומדים שטבלא המתהפכת טמאה מ’שולחן הטהור’ (‘מכלל דשלחן בר קבולי טומאה הוא’). ונמצא שדרשת הספרא מ’שק’ (‘מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם אף אני מרבה השולחן והטבלא והדולפקי שהם משמשים את האדם ואת משמשי האדם’) היא דרשה גמורה רק לגבי ‘שולחן ודולפקי’, אבל לא בטבלא שאינה משמשת אדם ומשמשי אדם, ו’טבלא’ הוזכרה שם רק אגב ‘שולחן ודולפקי’. כי למעשה גם טבלא טמאה אם כי מסיבה אחרת, שכן שולחן ודולפקי טמאים מהתורה בשל התכונה שמשמשים אדם ומשמשי אדם, וטבלא טמאה מהתורה משום שמתהפכת)…

והשתא דף…ומשמשי אדם – לסיכום: לפי רש”י אין קושי מ’דף של נחתומים’ שנאמר בו ‘שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן’ על רבי יוחנן (מנחות צו,ב) שאמר למ”ד ‘מסגרת למטה היתה’ טבלא המתהפכת טמאה מהתורה, כי דף של נחתומים הוא פשוטי כלי עץ שאין בו שום תכונה שמכשירה לקבל טומאה, משא”כ לוח שולחן שמתהפך ששימושי כפול כפי שלומדים מ’שולחן הטהור’.

והא דמשמע…לית בהו – וקשה: ר”א ורבנן חולקים באם דף של נחתומים בטל אחר שנקבע אבל מודים שהדף טמא מדרבנן; והרי מובא פשוטי כלי עץ אינם טמאים אפילו מדרבנן…

כדמשמע בריש…ושחט בה – הקדמה ו. ומתרצים שם שהמשנה עוסקת בשחט בפשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן. ואל תשיב שהם סוברים שחז”ל גזרו שפשוטי כלי עץ טמאים רק אם נעשים בצורת כלי, ושם מדובר בקנה שלא עשאו בצורת כלי…

ועל כורחין…טעונה כלי – מותר לשחוט קדשים גם בקנה בתנאי שעוצב כ’כלי’, כפי שדורש רבי יוסי ברבי יהודה מ’ויקח את המאכלת (כלי) לשחט את בנו’ (זבחים מז,א ד”ה קדשי קדשים)…

ובפ’ בכל…טומאה – ראיות שפשוטי כלי עץ לא נטמאים אף מדרבנן, וקשה על הנאמר שהכל מודים שדף של נחתומים טמא מדרבנן?

כל הני…למטה היתה – חז”ל הבחינו בין סוגי פשוטי כלי עץ: דף של נחתום שרחב ונוח להניח עליו דומה לבית קיבול וגזרו שמקבל טומאה, ולא כלי עץ צר.

ואי הוה…סוף – תוס’ חוזרים לתירוץ א’ שהסוגיא בב”ב נאמרה כמ”ד ‘מסגרתו למעלה היתה’ והשאלה בענין טבלא המתהפכת לא נפתרה וספק אם מקבלת טומאה מהתורה. א”כ י”ל דף נחתומים הוא טבלא המתהפכת והחמירו שתקבל טומאה, ולא שאר פשוטי כלי עץ שאינם טבלא המתהפכת (מהרש”א).

סיכום – א) רש”י: מ”ד מסגרת למטה היתה סובר שהמסגרת היתה מחוברת לרגלי השולחן שמתחת למסגרת, 2) לוח השולחן היה בלא בית קיבול, 3) הלוח קיבל טומאה מדאו’ משום שהיה טבלא המתהפכת. ר”ת: 1) המסגרת היתה מחוברת ללוח השולחן שמעליה, 2) קיבל טומאה מדאו’ כי המסגרת יצרה בית קיבול בצד התחתון.

ב) רש”י יסביר מה שנאמר בבבא בתרא שלוח חלק אינו מקבל טומאה (אם לא נקבע למדרסות) כלהלן: 1) הסוגיא שם נאמרה רק למ”ד מסגרת למעלה היתה, 2) התירוץ שם ‘לעולם ר”א היא ושאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן’ אכן סותרת דברי רבי יוחנן (מנחות צו,ב) אבל התירוץ נדחה במסקנה, 3) ההבדל בין דף של נחתומים וטבלא הוא שטבלא משמש אדם וגם משמשיו (כליו) ודף משמש רק את משמשי אדם ולא אדם עצמו.

ג) שלשה סוגי פשוטי כלי עץ: 1) הראויים למדרסות (כסא או מטה) או המשמשים אדם וגם משמשיו (שולחן) נטמאים מדאו’; 2) המשמשים אדם ולא את משמשיו (סולם) או את משמשיו ולא האדם (דף של נחתומים) נטמאים מדרבנן; 3) אינם משמשים לא אדם ולא משמשיו אינם נטמאים.

ד”ה ואל יוכיח ציץ וזר ה עמוד א

הנושא – שיטת הריב”א לגבי מקום לבישת הציץ ודחייתה.

הקדמה – א) מנחות לז,ב: גובה שבראש מנלן (שהוא מקום הנחת תפילין) דתנו רבנן ‘בין עיניך’ (דברים ו,ח ‘והיו לטטפת בין עיניך’) זו גובה שבראש (והברייתא מקשה) אתה אומר זו גובה שבראש או אינו אלא בין עיניך ממש? (ומתרצת) נאמר כאן ‘בין עיניך’ ונאמר להלן (דברים יד,א) ‘לא תשימו קרחה בין עיניכם למת’ מה להלן בגובה שבראש מקום שעושה קרחה (גידול שער) אף כאן (בתפילין) בגובה של ראש מקום שעושה קרחה.

ב) יומא יב,ב: ‘על בשרו’ (גבי תרומת הדשן [ויקרא ו,ג] ‘ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו’) מה תלמוד לומר ‘ילבש’ (שלכאורה מיותרת שהיה יכול לכתוב ‘ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד על בשרו’)…רבי דוסא אומר להביא בגדי כהן גדול ביום הכפורים שהן כשרין לכהן הדיוט.

והא…אצבעות – בתורה לא מצויין רוחב הציץ, אלא קבלה ממשה מסיני שפנים בגודל טפח (‘אין פנים פחות מטפח’) רוחב המצח שתי אצבעות.

ומיהו…המוציא תפילין – הריב”א הסיק שהציץ היה על ראש הכה”ג ולא על מצחו, שכן התורה קוראת לכובע של כה”ג ‘מצנפת’ ושל כהן הדיוט ‘מגבעת, והסברה מחייבת שמצנפת כה”ג היתה הקטנה, שכן: 1) נוסף לכובע היו רק שני דברים שיכלו להיות על ראש של כהן – תפילין וציץ; 2) על הראש של כל כהן (כה”ג והדיוט) היו תפילין, ומבחינה זו הכובעים יכלו להיות שווים; 3) מכאן שהדבר היחידי שהיה יכול לגרום לכך שאחד הכובעים יהיה קטן כדי לתת מקום על הראש הוא רק הציץ; מכאן שהציץ היה מונח על ראש הכה”ג ולא על מצחו, שאם היה על מצחו אין סיבה שאחד הכובעים יהיה קטן!62

ה עמוד ב

ואע”ג דגבי…ומתרגמינן…של ראש – (לפי גירסת תוס’ המקורית) וריב”א עצמו מעלה שני קשיים על שיטתו שהציץ היה על ראש כה”ג: 1) כתוב (שמות כח,לח) ‘והיה על מצח אהרן’ והתרגום (שהיה בידי הריב”א) אומר ‘ויהי על בין עינוהי דאהרן’ ו’בין עינוהי’ אינו הראש; 2) בקידושין שם מסופר שהחכמים התנגדו שינאי המלך ישמש בכהונה משום שהיה חשש שהוא חלל, אבל נמנעו מלומר זאת שמא יהרגום. והיה שם ‘איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו’ שיעץ לינאי איך יוכל להכריח את החכמים לגלות זאת, ואמר לו ‘הקם להם בציץ שבין עיניך’ שיכריח את החכמים למחות בינאי בפומבי; מכאן שהציץ היה בין עיניו של ינאי? וריב”א מתרץ ש’בין עינוהי’ שנאמר בתרגום ו’בין עיניך’ שנאמר לינאי, אין פירושו על המצח מעל לעינים אלא על הראש בין העינים.

ומיהו אינו…במקום שער – הקדמה א. שהקו שבו מתחילות השערות לגדול הוא מקום הנחת תפילין נלמד בגז”ש מאיסור עשיית קרחה בראש, אבל אין ללמוד ממנו מקום לבישת הציץ אף שגם בציץ כתוב ‘בין עיניך’, כי הכלל הוא שאין אדם דן גז”ש שלא קיבל מרבותיו, ולא נאמר בשום מקום בש”ס גז”ש ‘בין עיניך-בין עיניך’ בין ציץ ותפילין או בין ציץ ואיסור קרחה…

ומ”מ אפילו…המצנפת – תוס’ דוחים את מסקנת הריב”א שהציץ היה על ראש הכה”ג, שא”כ אין סיבה שהמצנפת תהיה קטנה ממגבעת. לדעת תוס’ אפילו אם הציץ היה על מצחו היה הכרח שהמצנפת תהיה קטנה, כי רצועות התפילין והרצועת הציץ היו מונחות על העורף (מול פניו) של הכה”ג, ואם המצנפת היתה מכסה את כל ראשו עד לעורף היא היתה נדחית קדימה, לפיכך הקטינה התורה את המצנפת שלא תגיע לעורף.

והא דאמרינן…מן המצנפת – הקדמה ב. וקשה על היסוד של הריב”א שמצנפת היתה שונה ממגבעת: רבי דוסא אומר שבגדי כה”ג ביוה”כ כשרים לכהן הדיוט כל השנה, והרי ביוה”כ כה”ג לובש מצנפת, משמע שהכובע של כה”ג ושל כהן הדיוט היו שווים? אולם ריב”א יכול להשיב שרבי דוסא התכוון לשאר הבגדים (מכנסים כתונת ואבנט) ולא למצפנת שהיתה קטנה ממגבעת של הדיוט.

ומהו בלשון…אחד מהם – והשתמשו במצנפת להגרלת התפקידים של היום, והרי נטלו את המצנפת מכהן הדיוט?

ועוד קשה…ושמא…סוף – הציץ לא היה כלול בארבעת ‘בגדי לבן’ שלבש הכה”ג ביוה”כ, א”כ למה מצנפת כלולה בהם אם לא היה לכה”ג צורך בה? י”ל הכובע שלבש הכה”ג ביוה”כ לא היה המצפנת של כל השנה, אבל מאחר שהיה קטן ממגבעת של הדיוט קראו לו ‘מצנפת’.

סיכום – א) חז”ל קבעו שרוחב הציץ הוא שתי אצבעות לפי קנה המידה ש’אין פנים פחות מטפח’.

ב) עורך התוס’ – על ראש הכה”ג היתה תפילה ועל מצחו ציץ, והכובע של כה”ג (מצנפת) היתה קטנה ממגבעת של הדיוט ולא הגיע לעורף כדי למנוע מרצועות התפילה והציץ לדחוף את המצפנת קדימה; ריב”א – 1) כה”ג לבש על ראשו תפילה וציץ, ולכן מצפנת היתה קטנה ממגבעת כהן הדיוט שעל ראשו היתה רק תפילה. 2) ‘והיה על מצח אהרן’ (שמות כח,לח) שנאמר בציץ מתכוון למקום שערות הראש בקו ישר בין העינים. 3) הכובע של כה”ג בארבעת בגדי לבן ביוה”כ לא היה המצפנת של כל השנה, אבל מאחר שהיה קטן ממגבעת קראו לו מצנפת.

ד”ה תפשת מרובה לא תפשת ה עמוד ב

הנושא – דחיית ה’יש אומרים’ ל’תפשת מרובה לא תפשת’.

הקדמה – א) בכל אחת משלש הרגלים חייב כל זכר לעלות לבית המקדש ולהביא שני קרבנות: עולת ראייה ו-שלמי חגיגה; ואם לא יספיק לו בשר החגיגה משלים את החסר ע”י קרבן שלישי – שלמי שמחה. בחגיגה יז,א מובא: מניין לעצרת (שבועות) שיש לה תשלומין כל שבעה (אם לא הביא קרבנותיו ביום טוב יכול להביאם במשך ששת הימים אחר שבועות [פרט לשבת]) שנאמר (דברים טז,טז) ‘בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות’ מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה (יו”ט א’ של פסח ועוד ששה ימים) אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה (יו”ט ועוד ששה ימים. ומקשים) ואימא מקיש (שבועות) לחג הסוכות – מה חג הסוכות שיש לה תשלומין כל שמונה (יו”ט א’ של סוכות, ששה ימי חול המועד ושמיני עצרת) אף חג שבועות יש לה תשלומין כל שמונה (ולא רק שבעה אם מקישים לפסח? ומתרצים) תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת.

ב) הקדמה א לד”ה עד ארבעים לעיל ד,ב.

ג) ויקרא טו,כה: ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים (חז”ל דרשו שהכוונה היא לשלשה ימים רצופים) בלא עת נדתה (בתוך 11 ימים אחרי 7 הימים מתחילת וסתה)…טמאה היא (ונטהרת לבעלה רק אחר ספירת שבעה ימים נקיים, טבילה במקוה וצאת הכוכבים). בספרא שם מובא: ‘ימים’ שנים (ו’רבים’ מוסיף עוד יום, סך הכל שלשה) יכול (לחשוב בטעות) ימים רבים (עשרה או מאה) אמר ר”ע…תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת, רבי יהודה בן בתירה אומר שתי מדות (אפשרויות) אחת כלה (מוגבלת) ואחת מדה שאינה כלה (גבולה אינה ידועה) מודדים במדה כלה ואין מודדים במדה שאינה כלה.

יש…סוף – הכלל ‘תפשת מרובה לא תפשת’ תקף כאשר ה’מרובה’ אינו מוגבל וה’מועט’ מוגבל.

וכאן…משכן – נכון ברוב המקרים אבל לא כאן כי מידות המשכן הן סופיות.27

וכן בפרק…סוף – הקדמה א. שם ה’מרובה’ הוא 8 והתרצן משיב ‘תפשת מרובה לא תפשת’, מכאן שאפילו בנתונים סופיים אומרים ‘…לא תפשת’…

ועוד מוכח…כהנים – ראיה ש’תפשת מרובה לא תפשת’ תקף גם כאשר ה’מרובה’ מוגבל שלא כ’יש אומרים’…

דכתיב…שנים פתחת – הקדמות ב-ג. על ההצעה להקיש שבועות לסוכות ולא לפסח, ר”ע משיב ‘תפשת מרובה לא תפשת וכו’, וריב”ב דוחה את תשובת ר”ע ומשיב ‘שתי מדות אחת כלה ואחת מדה שאינה כלה וכו’. מכאן שטעו ה’יש מפרשים’ בפירושם ל’תפשת מרובה לא תפשת’, כי תשובת ריב”ב היא טענת ‘יש מפרשים’ (כלה מול אינו כלה) וריב”ב לא אומר ‘תפשת מרובה לא תפשת’.

וזהו פירושו…לפרש – אלא הפירוש ל’תפשת מרובה וכו’ ולשאר הדיעות בספרא כלהלן: 1) ר”ע אומר ‘תפשת מרובה וכו’, שהתופס את המועט בודאי נמצא בתחום רצוי אבל התופס את המרובה חייב להוכיח את אמיתות דבריו דבר שלא ניתן, לפיכך המועט ‘ימים’ שנים בודאי נמצא בתחום הרצוי, וכל מספר מעבר לזה חייב בהוכחה שאינה אפשרית. 2) ריב”ב טוען אחרת מר”ע, שהתורה נוקטת בדרך חשיבה המקובלת בין אנשים סבירים, ומקובל לחשוב שאם אפשרות אחת כלה (‘ימים’ שנים) ואחת אינה כלה (‘ימים’ יותר משנים) סביר להניח שהכוונה היא לכלה. 3) רבי נחמיה טוען שמטרת התורה היא ללמד ולא להביך, ולכן התורה בודאי מתכוונת למועט; במה דברים אמורים כשההפרש בין המועט למרובה יותר מאחד, אבל הפרש של אחד יש לתפוס את המרובה.

והכא וגבי (גירסת הרש”ש) תשלומין…סוף – עוד ראיה ש’תפשת מרובה וכו’ אינו תלוי ב’כלה ושאינה כלה’: כאן ב’פנים שיכולים ליכנס למשכן’ אין מקום לסברת ריב”ב כי המועט וגם המרובה כלים, ואף על פי כן אומרת הגמרא ‘תפשת מרובה לא תפשת’, מכאן שגם ריב”ב מסכים שההסבר של ‘תפשת מרובה לא תפשת’ אינו תלוי ב’כלה ושאינה כלה’. ואם בסוגייתנו רבי יהודה בין בתירא מסכים הוא מסכים לכך גם בסוגיא של ‘תשלומין’, שהגמרא מתרצת בה ‘תפסת מרובה לא תפסת’.28

סיכום – יש אומרים: ‘תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת’, תקף רק כאשר ה’מרובה’ בלתי מוגבל וה’מועט’ מוגבל. עורך התוס’: התופס את המועט בודאי נמצא בתחום הרצוי, אבל התופס את המרובה חייב להוכיח את אמיתות דבריו, מה שאינו ניתן לעשות.

ד”ה בשליש הבית הן עומדין ה עמוד ב

הנושא – יישוב סתירה בין הפסוקים שלא כרש”י.

הקדמה – בבא בתרא צח,ב: רבי חנינא נפק לקרייתא (יצא אל הכפר) רמו ליה קראי אהדדי (אנשי הכפר עוררו בפניו סתירה בין שני פסוקים במלכים א’ פרק ו’ בקשר לגובה קודש הקדשים) כתיב (פסוק ב’) ‘והבית אשר בנה המלך שלמה לה’ ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו’ וכתיב (פסוק כ’) ‘ולפני הדביר (מידות קודש הקדשים) עשרים אמה ארך ועשרים אמה רחב ועשרים אמה קומתו’? אמר להו כי קא חשיב משפת כרובים ולמעלה (פסוק ב’ מתכוון לגובה קה”ק מהרצפה עד לתקרה, ופסוק כ’ לגובה קה”ק מסוף כנפי הכרובים עד לתקרת הבנין, כי גובה הכרובים 10 אמות).

דקומת…והא…אמה קומתו – הקדמה. וסתירה זו הקשו אנשי הכפר את רבי חנינא, והוא השיב:

היינו…פירות – היו 30 אמות מרצפת קה”ק על לתקרת הבנין, ו20- אמות מכנפי הכרובים עד לתקרת הבנין.

ולא…סוף – רש”י מפרש שם שמעל לקודש הקדשים היה חדר בגובה עשר אמות, והפסוקים מוסברים כלהלן: פסוק ב’ מתכוון לגובה הקודש (חדר לפני קודש הקדשים) שגובהו שלשים אמה מהרצפה לתקרה, ופסוק כ’ מתכוון לגובה קודש הקדשים עד לתקרה פנימית, היינו מרצפת קודש הקדשים עד לרצפת החדר מעליו עשרים אמה, וגובה החדר עשר אמות עד תקרת הבנין. ופירוש זה נוגד מה שנאמר מפורש בסוגיא בבבא בתרא.29

סיכום – כדי ליישב את הסתירה בין הפסוקים במלכים א’ פרק ו’, שפסוק אחד אומר שגובה הבית של שלמה המלך היה שלשים אמה ובפסוק אחר עשרים אמה, אומר רבי חנינא (בבא בתרא צח,ב) שפסוק ב’ מתכוון לגובה קודש הקדשים מהרצפה לתקרת הבנין, ופסוק כ’ לגובה קודש הקדשים מסוף כנפי הכרובים עד לתקרת הבנין. ורש”י בפירושו למלכים מסביר שפסוק ב’ מתכוון לגובה הקודש שהיה שלשים אמה עד לתקרת הבנין, ופסול כ’ לגובה קודש הקדשים עד לתקרה הפנימית שהיא רצפת החדר שמעל קודש הקדשים.

ד”ה גפן כדי רביעית יין לנזיר ו עמוד א

הנושא – שיעור שתייה המחייב מלקות; הגירסה המדוייקת בסוגייתנו.

הקדמה – א) רש”י מפרש שלפי רב חנין ‘גפן’ (יין) לא בא ללמד שיעור שתיית יין שלוקים עליו, אלא שיעור איסור אכילת דברים היוצאים מן הגפן לאמור, חרצנים וזגים עלים ולולבים שיש בהם נפח כדי לשפוך רביעית (ביצה ומחצה) של יין (שמשקלו הסגולי יותר משל מים) מכוס מליאה לוקה על אכילתם.3

ב) משנה נזיר לד,א: שלשה איסורין בנזיר: טומאה (של מת) תגלחת (שער הראש) והיוצא מן הגפן (ענבים חרצנים [קליפות ויש אומרים גרעינים] וזגים [גרעינים ויש אומרים קליפות]) וכל היוצא מן הגפן (ענבים חרצנים וכו’) מצטרפין זה עם זה (לשיעור המחייב מלקות) ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית (‘הענבים כזית’ לאמור: 1) ‘ענבים’ – לוקה כשאכל ענבים חרצנים וזגים, ופטור אם אכל עלי הגפן או לולביו [חוטים רכים שבגפן]; 2) ‘כזית’ – שיעור המחייב מלקות) משנה ראשונה (שנלמדה קודם למשנת ר”י הנשיא) עד שישתה רביעית יין (לוקה על שתייה רביעית [86 גרם] שגדולה מכזית) ר”ע אומר (שלא כמשנה ראשונה) אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב (-1 לוקה על שתיית שיעור כזית [כמות שנשפכת ע”י זית שמוכנס לכוס מלאה יין] ועל אכילת ענבים בכזית; -2 מאחר ששיעור אכילה ושתייה שווים, דברים הראויים לאכילה מצטרפים לדברים הראוים לשתייה לשיעור כזית; -3 היתר מצטרף לאיסור (כגון לחם בכוס יין) להשלים שיעור כזית לחייב מלקות.

ג) ברייתא בנזיר לח,א: אומר רבי אלעזר עשר רביעיות הן (שקובעות להלכה, ורב כהנא מונאם): חמש סומקתא (חמש בדברים אדומים [יין ודם]: יין לנזיר, יין לארבע כוסות בפסח, שתה יין אסור להורות הלכות, שתה יין ונכנס למקדש חייב מיתה, ודם שיצא משני מתים מטמא באהל) וחמש חיוורתא (בדברים לבנים [מים ושמן]: שמן למשוך בו י”ב חלות לחביתי כהן גדול, רקיקי נזיר, מים לשחוט בהם ציפור של מצורע, השותה רביעית משקה טמא נפסל גופו מלאכול תרומה עד שיטבול, שיעור חיוב הוצאה בשבת. והגמרא מקשה על רבי אלעזר)…ותו ליכא (ואין עוד חיוורתא) והאיכא מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים? (רב’ מים בכלי, שני אנשים נוטלים ממנו אף שלא נשארה רב’ לשני כי המים לשני באים משיירי טהרה? ומתרצים) בפלוגתא לא קא מיירי (רבי אלעזר לא כלל ברשימתו דין הנתון במחלוקת).

פי’…מן המים – הקדמה א.

ובריש…משמע…יין – שם מפרש רש”י ש’גפן’ בא להורות ששיעור שתיית יין הוא רביעית (שיעור של רוב איסורי שתייה), וקשה:

ואין זה…אחריתי – ‘גפן’ שונה משאר הפירות בפסוק שבאים לא ללמד על עצמם אלא ללמד על עניינים אחרים כגון: ‘חטה’ על הלכות בית המנוגע ו’שעורה’ על הלכות טומאת מת, ואילו ‘גפן’ (יין) לפי רש”י שם מלמד על עצמו – שלוקה על שתיית רביעית ולא כזית?

וכמו שפירש כאן עיקר – לאור הקושי האמור.

וכי האי…דנזיר – ומה שפירש רש”י כאן שמודדים את היוצא מן הגפן (חרצנים וכו’) לפי מה שנשפך מכוס מובא בתוספתא נזיר ד,א…

כיצד הוא…בן עזריה – ר”ע אומר ששיעור שתייה ושיעור אכילת דברים היוצאים מן הגפן נמדדים לפי מה שנשפך מכוס ע”י זית, ולפי ראב”ע השיעור של שניהם הוא שפיכת רביעית…

ואין לחוש…כוותיה – הקדמה ג. וקשה: נאמר למעלה שראב”ע סובר שאיסור שתייה ואכילה ברביעית ור”ע כזית; נמצא שרב חנין פוסק כראב”ע כאשר ההלכה כר”ע? ואין זה תמוה, כי לא רק כאן רשם רב אשי (עורך הש”ס) סוגיא כדעת ראב”ע אף שההלכה כר”ע, גם בנזיר לח,א נרשמה הסוגיא כראב”ע. שם מונה רב כהנא בין ה’עשר רביעיות’ יין לנזיר, שזו שיטת ראב”ע כי ר”ע אומר כזית…

ואע”ג…רבי עקיבא – קשה על התרצן בנזיר לח,א שאמר ‘בפלוגתא לא קא מיירי’: שיעור יין בנזיר הוא מחלוקת (רביעית לראב”ע וכזית לר”ע) והתרצן לא התייחס למחלוקת זו אף שאמר ‘בפלוגתא לא קא מיירי’?13

ובנזיר נמי…מינין – והמחלוקת בשיעור יין מובאת גם במשנה בנזיר לד,א…

דתנן ואינו…בגמרא – הקדמה ב: ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית (אבל) משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין (לוקה) ר”ע אומר (שלא כמשנה ראשונה) אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב (ובגמרא מסבירים) תנא קמא מדמה להו איסורי נזיר לשתיה (שיעור אכילה כשיעור שתייה) לאמור:

ת”ק מדמה…ר’ עקיבא…אף שתיה – ת”ק כאן הוא משנה ראשונה ולא דיעה א’ במשנה שם: משנה ראשונה מדמה אכילת חרצנים וכו’ לשתייה – מה שתייה לוקה ברביעית אף אכילה ברב’, ור”ע מדמה שתייה לאכילה – מה אכילה בכזית אף שתייה בכזית…

וקצת קשה…דאכילה – קשה על ההסבר של הגמרא שהמשנה ראשונה מדמה אכילת חרצנים וכו’ לשתייה לגבי רביעית: במשנה ראשונה לא מוזכרת ‘אכילה’ אלא שתייה ‘…עד שישתה רביעית יין’?

וצריך לומר…לענין אכילה – ופירוש הגמרא שם כלהלן: אף שהת”ק (דיעה א’ במשנה) הזכיר רק אכילה (‘ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית’) ומשנה ראשונה רק שתייה (‘עד שישתה רביעית יין’) שניהם סוברים שיש שיעור אחד לאכילה ולשתייה. אלא הת”ק משווה שתייה לאכילה – מה אכילה בכזית אף שתייה בכזית, והזכיר רק אכילה שהיא הבסיס להשוואה; ומשנה ראשונה משווה אכילה לשתייה – מה שתייה ברב’ אף אכילה ברב’, והזכירה רק שתייה שהיא הבסיס להשוואה.

ור”ת גריס…ולגירסה…עלמא – לאור הקושי שהת”ק לא הזכיר שתייה ומשנה ראשונה לא הזכירה אכילה (ועוד קושיות בתוס’ בנזיר), ר”ת דוחה מה שהבאנו שהגמרא שם מסבירה ‘ת”ק מדמה להו איסורי נזיר לשתיה’ שהת”ק [דיעה א’ במשנה] משווה שתייה לאכילה לחייב בכזית, ומשנה ראשונה משווה אכילה לשתייה לחייב ברב’, וגורס: ‘ת”ק לא מדמה להו לכל איסורי נזיר לאכילה’; או כספרים שגורסים: ‘ולא מדמי להו לאיסורי נזיר לשתיה’, לאמור: הכל מסכימים שאכילה בכזית אבל חולקים בשיעור שתייה: ת”ק ור”ע אומרים שתייה בכזית כאכילה, ומשנה ראשונה שתייה ברב’. לפי זה מובן שהת”ק לא הזכיר שתייה כי לדעתו הכל שיעור אחד, ומשנה ראשונה לא הזכירה אכילה כי אין לה מה לחדש באכילה כי גם היא מסכימה שאכילה בכזית, אלא הזכירה שתייה שלדעתה שיעור שתייה רביעית וזה חידוש.

ובשמעתין…דאכילה – ובהתאם לכך ר”ת מתקן גירסתנו כאן, ובמקום שרב חנין אומר ‘(אכילת) גפן כדי רביעית יין לנזיר כמשנה ראשונה לפי הגירסה ‘ת”ק מדמה להו איסורי נזיר לשתיה’, ר”ת גורס שרב חנין אומר ‘(אכילת) גפן כדי זית יין’ שזו דעת הכל לגירסה ‘ת”ק לא מדמה להו וכו’.

וקשה לפי’…והזגים – אם כר”ת רבי חנין סובר שהתורה מענישה על אכילת חרצנים וכו’ בכזית, למה צריכים להכניס את הזית דוקא ב’גפן’ (ביין) למדוד כמה נשפך, הרי הקנה מידה אינו יין אלא ‘זית’ ואפילו אם מכניסים זית לכוס מים נגיע לשיעור לחייב אכילת חרצנים וכו’? ואולם…

ואם נעמיד…אלא ביין – אם לא נפרש כר”ת וכרש”י שמדובר באכילת דברים היוצאים מן הגפן אלא בשיעור שתייה (כפי’ רש”י בעירובין ד,ב) מובן למה מכניסים זית ליין ולא למים, כי יין סמיך ממים ואינו נשפך מהר כמים, ונמצא ששיעור היין שלוקה עליו קטן משיעור מים.

וקצת משמע…סוף – לפי הירושלמי משנה ראשונה שונה מאחרונה רק בשיעור שתייה, אבל משנה ראשונה אמרה ששיעור אכילה בכזית כמו התיקון של ר”ת.

סיכום – א) רש”י כאן: ‘גפן’ (יין) בא ללמד ששיעור אכילת דברים היוצאים מן הגפן שלוקים עליהם שוה לנפח יין שנשפך כשביצה ומחצה מוכנסים לכוס יין מליאה. רש”י בעירובין ד,ב: ‘גפן’ בא ללמד ששיעור שתיית יין רביעית (כרוב איסורי שתייה); לפי פירוש זה ‘גפן’ שונה משאר הפירות בפסוק המלמדים לא על עצמם אלא על עניינים אחרים.

ב) שתי דרכים לפרש את המשנה בנזיר לד,א: שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן…(ת”ק אומר) ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר”ע אומר…יש בה כדי לצרף כזית חייב, והן: עורך התוס’ – ת”ק ומשנה ראשונה סוברים ששיעור אחד לאכילה ושתייה, אלא הת”ק משווה שתייה לאכילה לחייב את שתיהן בכזית ומשנה ראשונה משווה אכילה לשתייה לחייב את שתיהן ברב’; וזה שנאמר כאן שרב חנין אומר ‘(אכילת) גפן כדי רביעית יין לנזיר’ הוא כמשנה ראשונה. ר”ת – הכל מודים ששיעור אכילה בכזית וחולקים בשתייה: ת”ק ור”ע סוברים שתייה בכזית כמו אכילה ומשנה ראשונה שתייה ברב’; ובהתאם לכך ר”ת גורס כאן שרב חנין אומר ‘(אכילת) גפן כדי זית יין’ כדעת הכל.

ד”ה כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים ו עמוד א

הנושא – הבהרת הענין.

הקדמה – משנה בכלים ג,א: שעור כלי חרס לטהר (נקב שמטהר כלי חרס או מונע ממנו מלהיטמא להבא; אם הכלי) העשוי לאכלין (מוצקים) שעורו בזיתים (נקב שדרכו יכול זית לצאת, ואם) העשוי למשקין שעורו במשקין (נקב שדרכו יכול נוזל להיכנס לכלי) העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחמרו בזיתים (נטהר רק בנקב שמוציא זית).

גבי…למשקים כו’ – הקדמה. שיעור כרמון הוי בכלי עץ, עצם או עור, אבל בכלי חרס יש קולה והשיעור הוא במוציא זית.
והא דאמר…סוף – פשוט.

סיכום – כלי עץ, עצם ועור שיעורם במוציא רימון; כלי חרס העשוי לדבר מוצק שיעורו במוציא זית אא”כ ייחדו לרמונים ששיעורו ברמונים.

ד”ה שיעורן כרמונים ו עמוד א

הנושא – ‘רמונים’ מתכוון לרימון אחד או יותר.

הקדמה – א) רב חנין מצטט ממסכת כלים יז,א ‘כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים‘ אבל לא נאמר במשנה כמה, ולכן במשנה ד’ נאמר ‘הרמונים שאמרו (במשנה א) שלשה אחוזים (מחוברים) זה בזה’ (גודל הנקב ששלשה רמונים מחוברים יכולים לעבור בו).

ב) שבת קיב,ב: תנן התם (כלים יז,א) ‘כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים’ בעי חזקיה (חקר) ניקב כמוציא זית וסתמו (את הנקב) וחזר (ביום ב’) וניקב כמוציא זית (ונקב א’ עדיין נסתם) וסתמו (גם נקב ב’) עד שהשלימו (ביום ג’) למוציא רימון מהו (מצד אחד אם נצרף את כל הנקבים יש בהם להוציא רימון, מאידך לא היה למעשה נקב בגודל הוצאת רימון) אמר לה רבי יוחנן (לחזקיה אביו ורבו) רבי שנית לנו (לימדת אותנו מסכת כלים כו,ד) ‘סנדל שנפסק אחת מאזניו (אחת משתי הלולאות שבהן מושחלות הרצועות הקושרות את הסנדל לרגל) ותיקנה (הדין הוא שאם הסנדל טמא טומאת מדרס [זב נעל את הסנדל] הסנדל עדיין) טמא מדרס (כי ניתן לקשור את הסנדל באוזן התקינה. אבל) נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס (אפילו אם תיקן א’ קודם שנפסקה ב’)…ואמרינן לך (וכשלימדת משנה זו הקשינו) מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה (כאשר א’ נפסקה נשאר הסנדל בטומאתו משום ש-ב’ היתה קיימת וניתן לנעול ע”י את הסנדל, א”כ) שניה נמי מתקנה ראשונה (למה כשנפסקה ב’ יצא הסנדל מטומאת מדרס, הרי בשעה שנפסקה ב’ כבר תיקנו את א’?) ואמרת לן עליה (ותירצת) פנים חדשות באו לכאן (האזניים הן החלקים העיקריים של סנדל, והעובדה ששתי האזניים הוחלפו אין זה הסנדל שנטמא אלא סנדל אחר. ולפי זה) הכא נמי (א”כ ניתן ליישם אותו עיקרון ליישב את חקירתך בקשר ל’מוציא זית וסתמו וחזר וניקב וכו’, כי מאחר שיש כאן 3 נקבים אף שנסתמו אין זה אלא כלי אחר ולא זה שנטמא בטומאה ראשונה).

במס’ כלים…ולא…לבד – הקדמה. למרות שנאמר במשנה ‘שלשה אחוזים זה בזה’ די בנקב שרימון אחד עובר בו, ושתי ראיות לדבר:

דהא אמר…רמונים – פשוט…

ועוד בפי’…רמונים מהו – הקדמה ב. אילו היתה ההלכה שהנקב צריך להיות כ3- רימונים חזקיה היה מנסח את חקירתו: ‘ניקב כמוציא רימון וסתמו וחזר וניקב כמוציא רימון וסתמו שהשלימו למוציא שלשה רמונים מהו?’, ולא כפי שניסחה: ‘ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון מהו’.

ונראה…עצמו – אם די בנקב כרימון למה נאמר במשנה ‘הרמונים שאמרו שלשה אחוזים זה בזה’? י”ל משום שנקב שיש בו להוציא 3 רימונים אחד אחד כשהם מחוברים גדול מנקב שיש בו להוציא רימון אחד שאינו מחובר.

עוד יש…סוף – אכן רימון אחד, אבל מאחר שרימונים באים בגודלים שונים המשנה מודיעה שמדובר ברימון שמחובר לשנים אחרים, כי רימון בגודל בודד גדול מידי ורימון שגדל עם 3 אחרים קטנים מידי.32

סיכום – למרות שנאמר ‘שלשה אחוזים זה בזה’ די בנקב כרימון אחד.

ד”ה אלא הלכתא נינהו ו עמוד א

הנושא – קשיים על ‘הלכתא נינהו’ מסוגיות אחרות.

הקדמה – א) ביומא פ,א יש ספרים שגורסים: אמר רבי יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני (ומקשים) שיעורין מכתב כתיבי (בפסוק ‘ארץ חטה ושעורה וגו’ [כפי שמסביר רב חנין בסוכה] ואיך אמר ר”יו הלכה למ”מ? ומתרצים) אלא הכי קאמר (ר”יו) שיעורים של עונשין (שיעורין שמביאים לידי עונש הם הלל”מ).

ב) ברכות מא,א: אמר רב יוסף…כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה (מברך ראשון על פרי שמוזכר קודם בפסוק) שנאמר ‘ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש’ ופליגא דרבי חנן (רב יוסף ור”ח חולקים) דא”ר חנן כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר (חולקים בנימוק מאחרי סדר המינים: ר”י אומר שהפסוק בא להשמיע שבחם של פירות ארץ ישראל, ומונה את הפירות לפי סדר טעמם הטוב. ר”ח אומר שחשיבות הפירות אינם בטעמם הטוב, אלא משום ששיעורי תורה תלויים בהם. נפקא מינה: כשיש בפניו פירות משבעת המינים ורוצה לאכול מכולם על איזה מין מברך קודם: רב יוסף אומר כשחז”ל תיקנו ברכות קבעו לברך שבעת המינים לפי סדר טעמם הטוב, כפי שבא לביטוי בפסוק, ור”ח אומר שהסדר אינו נוגע לטעם הפירות אלא לחשיבותם בתור סימנים לשיעורים, ומותר לברך בכל סדר שרוצה).

מכאן…אסמכתא היא – הקדמה א. ג’ קושיות על הגירסה: 1) כאן מסיקים ששיעורים הלל”מ ו’ארץ חטה וגו’ אסמכתא ולמה נאמר שם ‘שיעורין מכתב כתיבי’?

ועוד מאי…כתיבי – 2) על הקושיא ‘שיעורין מכתב כתיבי’ מתרצים שר”יו התכוון ש’שיעורים של עונשין’ הם הלל”מ, והרי אפילו הם ‘מכתב כתיבי’?

ועוד דבכל…דהכא – 3) בכל מקום בש”ס שעוסקים בדיעה ש’שיעורין מכתב כתיבי’ הגמרא מצטטת את הפסוק ‘ארץ חטה ושעורה וגו’ והסברו של רב חנין, ואילו ביומא שלפי גירסת הספרים עוסקים באפשרות ששיעורין ‘מכתב כתיבי’ הפסוק והסברו של רב חנין לא מופיעים?

ומתוך כך…עונשין – לאור הקשיים הללו רש”י שולל שם את גירסת הספרים ‘שיעורין מכתב כתיבי אלא ה”ק שיעורים של עונשין’, וגורס: אמר ר”יו שיעורין ועונשין הלל”מ (ומקשים) עונשין מכתב כתיבי (בתורה?) אלא הכי קאמר (ר”יו) שיעורים של עונשין (שיעורין שמביאים לעונש הם הלל”מ).

ובפ’ כיצד…נאמר – הקדמה ב. ר”י ור”ח חולקים שם בנימוק שמאחרי סדר המינים בפסוק; מכאן שר”ח סובר שהפסוק נכתב עבור שיעורים ושיעורים כתובים?

ושמא…סוף – (ע”פ תוספות הרא”ש בברכות). מדברי הסוגיא ‘ופליגא (רב יוסף על) דרבי חנן’ יש להבין שר”ח סובר שיעורין דאו’, וממילא אין חיוב להקדים ברכות לפי סדר הפירות בפסוק. אבל לא כך הדבר במסקנת הסוגיא: ואידך (מה יאמר רב חנן עצמו לקביעה שהוא חולק על רב יוסף לגבי סדר הפירות בפסוק, וממילא הוא חולק על רב יוסף האומר שיש להקדים את מוקדם בפסוק לגבי ברכות? ומתרצים ר”ח יאמר) הני שיעורין בהדיא מי כתיבי, אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא (אני סובר כר”י לגבי הפסוק וגם הנובע ממנו שיש סדר לברכות, ומה שאמרתי בקשר לשיעורים בפסוק אינו אלא אסמכתא); משמע שגם שם מסיקה ששיעורין הלל”מ.

סיכום – א) שלא להקשות על מסקנת סוגייתנו יש לתקן את הגירסה ביומא פ,א כלהלן: ‘אמר ר”יו שיעורין ועונשין הלל”מ עונשין מכתב כתיבי אלא ה”ק שיעורים של עונשין’.

ב) מברכות מא,א ‘ופליגא דרבי חנן’ יש להבין שרב חנן סובר שיעורין דאו’, אבל מסקנת הסוגיא אומרת שר”ח סובר ‘הלכתא נינהו’.

ד”ה דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ו עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י שה’הלכתא’ מתייחסת לשער ולא לבשר.

הקדמה – יבמות עח,א: אמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה (ומקשים) אמאי אין צריך טבילה (גוף האם חוצץ בין המים והעובר?) וכי תימא משום (רבא מסתמך על) דרבי יצחק דאמר רבי יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ רובו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ (וגוף האם אינו דבר שניתן ‘להקפיד’ עליו) והא אמר רב כהנא (בהסבר לדברי רבי יצחק) לא שנו (ר”י אומר שמדאו’ אינו טבילה) אלא רובו (כשחוצץ את רוב הדבר שנטבל) אבל כולו חוצץ (אפילו אם אינו מקפיד, וגוף האם חוצץ על כל העובר? ומתרצים) שאני עובר דהיינו רביתיה (רב כהנא לא התכוון לחציצה טבעית כמו גוף האם).

יש…שאינו מקפיד – משמע מההסבר של רש”י לדברי רבי יצחק בקשר לשער, שה’הלכתא’ מלמד שבשער רובו ומקפיד חוצץ, אבל בבשר אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ. ושתי ראיות נגד רש”י:

וקשה…והשתא…חוצץ – 1) הקדמה א. הגמרא מצטטת שם את רב כהנא (שהסביר שרבי יצחק סובר שבלא הקפדה אין חציצה אפילו ברוב גופו, אבל כל גופו הוי חציצה מדאו’) כדי לדחות את התשובה שרבא מסתמך על רבי יצחק. והרי אם צדק רש”י שבבשר אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ מדאו’ הגמרא היתה טוענת שגוף האם חוצץ בין המים והוולד, שזו דחייה חזקה מהדחייה המבוססת על דברי רב כהנא; ומאחר שלא טענה כך זו ראיה שאפילו בבשר חציצה תלויה בקפדה…

ועוד…אינו חוצץ – 2) המקורות הללו עוסקים בבגדים, ומיעוטו ומקפיד עליו הוי חציצה. ומהעובדה שחציצה במיעוט הבגד תלויה בהקפדה לומדים שה’הלכתא’ לא נאמרה רק בשער כדברי רש”י אלא גם בבגדים, ואם בבגדים הוא הדין גם בגופו.

וא”ת…המים – לפי רש”י שה’הלכתא’ מתייחסת רק לשער ללמד שרוב שערותיו ומקפיד הוי חציצה, ‘ורחץ את בשרו במים’ מלמד שבבשר אפילו מיעוט ואינו מקפיד הוי חציצה. אבל לדעתנו שה’הלכתא’ מתייחסת גם לבשר ודין אחד לבשר ולשער, לשם מה בא ‘ורחץ את בשרו במים’?33

וי”ל…סוף – למרות שהמים לא צריכים להיכנס לבית הסתרים (מקומות מכוסים בגוף באופן טבעי כמו הפה) הפסוק מלמד שהמקום צריך להיות ראוי לביאת מים, ואסור שתהיה חציצה בפתח בית הסתרים.

סיכום רש”י: ה’הלכתא’ מלמדת שבשער רובו ומקפיד חוצץ אבל בבשר אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ. תוס‘: ‘הלכתא’ נאמרה על בגדים שערות ובשר, ו’ורחץ את בשרו במים’ מלמד שבית הסתרים חייב להיות ראוי לביאת מים.

ד”ה ורבי שמעון סבר יש אם למקרא ו עמוד ב

הנושא – יסודות בסוגיית ‘אם למקרא’ או ‘אם למסורת’.

הקדמה – א) ברייתא בדף כג,א: העושה סוכתו בראש הספינה (מקום רוחות עזות המסוגלות לעקור את הסוכה) רבן גמליאל פוסל ור”ע מכשיר (ובהסבר לברייתא)…אמר אביי דכולי עלמא היכא דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה לא כלום היא (אף שרוח מצויה לא נושבת כל העת וייתכן שהסוכה תעמוד שבעה ימים, מיבנה כזה הוא פחות מדירת ארעי. ואם) יכולה לעמוד בשאינה מצויה דיבשה כ”ע לא פליגי דכשרה (אינה מצויה דיבשה מקבילה למצויה בים [אע”פ שהסוכה מתנדנדת עם הגלים, אבל היות שדרכה של ספינה להתנדנד נחשב הסוכה דירת קבע]) כי פליגי (ר”ג ור”ע) בדיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה (ומשום כך מוגדרת לפחות כדירת ארעי) ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים ר”ג סבר סוכה דירת קבע בעינן וכיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים לא כלום היא (אע”פ שרוח מצויה לא תמיד נושבת וייתכן שתעמוד שבעה ימים) ר”ע סבר סוכה דירת ארעי בעינן וכיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה כשרה.

ב) עבירה שבמזיד חייב כרת (כגון אכל חֵלֶב) אם עשאה בשוגג (ידע שזה חלב אבל חשב שמותר) חייב קרבן חטאת. היה לו ספק שאולי עבר על עבירה כזו חייב אשם תלוי, שנאמר (ויקרא ה,יז): ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה’ אשר לא תעשינה ולא ידע (התלבט) ואשם ונשא עונו (אשם תלוי).

ג) משנה בכריתות כב,ב:…(היו בפניו) חתיכה של חולין וחתיכה של קדש…אכל אחד (ר’) את הראשונה ובא אחר (ש’) ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי (למרות שאחד בודאי אכל קודש, כי לגבי כל אחד יש ספק) דברי ר”ע, ר”ש אומר שניהן מביאין אשם אחד (אשם מעילות בשותפות כי אחד בודאי אכל קדש, ומתנים ביניהם שזה שאכל חולין ימחול את חלקו בקרבן לזה שאכל קודש). יש לציין שר”ע ור”ש מחייבים ש’ בקרבן (לר”ע אשם תלוי ולר”ש אשם מעילות) למרות שבשעה שאכל היתה בפניו רק חתיכה אחת ורק בה היה הספק, כי ר’ כבר אכל את הראשונה כפי שנאמר ‘אכל אחד את הראשונה’.

ד) כריתות יז,ב: אמר רב יהודה אמר רב היו לפניו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חֵלֶב אכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל חייב (אשם תלוי, אבל) חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה פטור. אמר רבה מאי טעמא דרב (שבחתיכה אחת פטור מקרבן) דאמר קרא (ויקרא ד,כב אצל חטאת נשיא) ‘ועשה אחת מכל מצות ה’…בשגגה’ – עד שישגוג בשתים (שתי חתיכות. שאמנם) ‘מצות’ כתיב (אבל) ‘מצוות’ קרינן (בלשון רבים והעיקר הוא המקרא [הקריאה. ולא כמי שמחייב קרבן אף שהיתה בפניו רק חתיכה אחת לפי המסורת הכתיבה] ‘מצוה’ בלשון יחיד])…אמר רב נחמן מאי טעמא דרב? קסבר שתי חתיכות איקבע איסורא חתיכה אחת לא קבעה איסורא (בשתי חתיכות של חלב ושומן יש שם איסור ודאי, משא”כ בחתיכה אחת שייתכן שלא היה שם איסור).

ה) על הפסוק בענין קרבן פסח (שמות יב,מו) ‘בבית אחד יאכל’ חולקים רבי יהודה ור”ש בפסחים פו,א ר”י דורש ‘יאכל’ (יֹאכל) לפי המסורת (כתיבה) בבנין קל והכוונה לאדם האוכל, ללמד שחייב אדם לאכול את פסחו בחדר אחד, אבל לכתחילה מותר לשתי חבורות לחלק פסח אחד ולאכלו בשני בתים. ר”ש דורש ‘יאכל’ לפי המקרא (יֵאָכל) בבנין נפעל והכוונה לבשר הקרבן, ללמד שאסור לחלק פסח אחד בין שתי חבורות, אבל מותר לאדם אחד לאכול פסחו בשני חדרים.

כולהו…כדאשכחן ר”ע – מ”ד ‘אם למקרא’ מכיר במשמעות הכתוב ומ”ד ‘אם למסורת’ מכיר במשמעות המקרא, אלא חולקים כאשר המשמעויות סותרות: יש שמעדיף את המקרא ויש שמעדיף את המסורת, והראיה:

כדאשכחן ר”ע – במשמעויות סותרות ר”ע דורש מקרא, ובשני פסוקים שאין סתירה ר”ע דורש מקרא ומסורת, כלהלן:

בריש…ובפ’ כל…וי”ו – 1) בברייתא בסנהדרין ד,א ר”ע דורש את המקרא בפסוק שהמסורת ‘נפשת’ לשון יחיד והמקרא ‘נפשות’ רבים והמשמעויות סותרות: ר”ע אומר מניין לרביעית דם שיצאה משני מתים (מכל מת חלק מרביעית) שמטמא באהל שנאמר (ויקרא כא,יא) ‘ועל כל נפשת (קרי: נפשות) מת לא יבא’ (והמשמעות) שתי נפשות ושיעור א’ (המקרא ‘נפשות’ פירושו יותר מאחד וכתוב ‘מת’ היינו אחד, והמשמעות היא ששיעור טומאת מת [רביעית] אף שבא משני מתים) ורבנן נפשת כתיב (המסורת ‘נפשת’ משמעותה נפש אחת, היינו רבי’ דם ממת אחד). 2) בפסחים לו,א דורש ר”ע מקרא ומסורת: כתוב (דברים טז,ג) ‘שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני’, ר”ע דורש את המסורת ‘עני’ מלשון עניות – פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אלא מים, וגם מקרא ‘עוני’ מלשון לענות ולדבר – לחם שעונים עליו דברים הרבה שגומרים עליו את ההלל וקוראים את ההגדה. 3) לקמן לד,ב ר”י דורש מסורת: כתוב ‘ולקחתם לכם…כפת (קרי: כפות) תמרים’, ר”ע דורש מסורת ‘כפת’ ללמד שנוטל רק לולב אחד. 34

וכן ר”ש…ומסורת – כתוב (שמות כא,ח): ‘…אם (אָמה עבריה) רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה (סירב לקיים בה מצות התורה לקחתה לאשה) והפדה (עליו לסייע לאביה לפדותה) לעם נכרי לא ימשל למכרה (ומעתה אביה אינו רשאי למכור אותה שנית) בבגדו בה’. המסורת (הכתיב) של ‘בבגדו בה’ היא לשון בגידה, והקריאה ‘בבִגדו בה’ לשון בגד כינוי לנשואין, כי בעל פורש בגדו (חסותו) על אשתו. ר”ש דורש מסורת ומקרא, את המסורת: כיון שבגד בה אביה כשמכרה לאמה, אם האדון לא קידשה וחזרה לרשות האב (באחד המצבים שאמה משתחררת) הוא מנוע מלמכרה שוב. ור”ש דורש גם מקרא: אם האדון פירש טליתו עליה (קידשה) ומת וחזרה לרשות אביה, הוא מנוע מלמכרה שוב. מכאן שר”ש דורש מקרא ומסורת, וזאת כאמור משום שאין סתירה בין ההלכות הנדרשות מהן, כי המקרא אומר שאביה מנוע מלמכרה אחר שחזרה לרשותו אם האדון קידשה ומת, ולפי המסורת הוא מנוע מלמכרה אחר שחזרה לרשותו כאשר האדון סירב לקדשה והשתחררה.

ומיהו…לחם עוני – בקידושין שם ר”ע חולק על ר”ש ודורש רק מקרא ‘בבגדו בה’ לפי המשמעות של קידושין (בֶגד) שאין מכירה אחר אישות, אבל האב זכאי למכרה שוב בחזרתה לרשותו אם האדון לא קידשה (וטרם מלאו ליה י”ב שנה). וקשה על קביעתנו שבמקום שאין סתירה בין מקרא למסורת ר”ע דורש את שניהם, כפי שעשה ב’לחם עני’? 35

ועוד אשכחן…למקרא – בברייתא בסנהדרין ד,א ר”ע דורש את המקרא בענין רביעית דם משני מתים כשיש סתירה בין המקרא והמסורת…

ולקמן…טעמא הוא – הקדמה א. ר”ע סובר שסוכה דירת עראי ודי בשתי דפנות (אף שרשאי לעשות שלש), ושיטה זו יסודה במסורת ‘בסכת-בסכת-בסכות’, כי לפי משמעות המקרא סוכה עם שתי דפנות פסולה. והראיה שדירת קבע מול דירת עראי תלויה במקרא מול מסורת…

כדקאמרי’…למסורת – (לפי הגהות הב”ח) בסוגייתנו ו,ב נאמר שר”ש פוסק ‘שלש כהלכתן’ (דירת קבע) על פי המקרא. בדף ז,ב אביי מוכיח שר”ש ור”ג סוברים ‘סוכה דירת קבע בעינן’: 1) ר”ש בברייתא: ‘ר”ש אומר…ג’ כהלכתן’ משום שדורש אם למקרא, 2) ור”ג בברייתא: ‘העושה סוכתו…בראש הספינה ר”ג פוסל ור”ע מכשיר’, ומן הסתם ר”ג פוסלה משום שדורש את המקרא כמו ר”ש. ומכאן יש להסיק שהנימוק של ר”ע שחולק על ר”ג ומכשיר סוכה בראש הספינה הוא דרישת המסורת. וכאמור זה קשה על קביעתנו שר”ע דורש מקרא כשיש סתירה בפסוק, כי כאן יש סתירה ור”ע דורש מסורת?

ומיהו בזה…שוין – ר”ג פוסל סוכה בראש הספינה אבל לא משום שדורש מקרא אלא מטעם אחר 36, ולכן כשר”ע חולק על ר”ג אין להסיק שר”ע דורש מסורת.

אבל…משתי חתיכות – הקדמה ב-ג. עוד קושיא על הקביעה שר”ע דורש מקרא כשיש סתירה בין המקרא והמסורת: בהקדמה ג’ ר”ע ור”ש מחייבים קרבן אפילו כשהיתה בפניו חתיכה אחת ספק חֵלב ספק שומן, ואינם סוברים שהתורה מחייבת קרבן רק כשהיו בפניו שתי חתיכות אחת היתר ואחת איסור ולא ידע איזו אכל…

ומאן דבעי…מצת כתיב – הקדמה ד. שם מובאים דברי רבה שהבסיס לחיוב אשם תלוי אפילו בחתיכה אחת הוא דרשת המסורה – ‘ועשתה אחת מכל מצות ה” בלשון יחיד, שלא כמי שדורש מקרא ‘מצות ה’ בלשון רבים, שתי חתיכות. ויש קושיא מכאן על הקביעה שר”ע דורש מקרא כשיש סתירה במשמעויות, כי כאן יש סתירה ור”ע דורש מסורת כפי שעולה מדברי רבה. כי המשנה שם כב,ב ‘אכל אחד (ר’) את הראשונה ובא אחר (ש’) ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר”ע’, ש מחייב ש’ בקרבן אף שבשעה שאכל היתה בפניו חתיכה אחת ורק בה היה ספק, ושיטה זו יסודה במסורת?

ואין לפרש…בינייהו – ניתן לתרץ שר”ע ור”ש דורשים מקרא (‘מצֹֹֹוֹת ה’) וחִִִֵֹֹֹיִֹֹֹיב קֹֹרבן רק ב’חתיכה משתי חתיכות’, ונפרש את המשנה (כריתות כב,ב): ‘חתיכה של חולין וחתיכה של קדש…אכל אחד (ר’) את הראשונה ובא אחר (ש’) ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר”ע’, שמדובר בשתי חתיכות שכל אחת יש בה שני זיתים או יותר, ר’ אכל כזית מחתיכה אחת וש’ כזית מהשניה, ונמצא כאשר ש’ אכל היו בפניו שתי חתיכות, ומשום כך ר”ע מחייבו בקרבן. אולם אין ליישב כך את הקושי על ר”ע, כי נאמר שם בגמרא שר”ע סובר ‘חתיכה אחת שנינו’, שכאמור מבוסס על המסורה. וחוזרת הקושיא על קביעתנו שר”ע דורש את המקרא כשיש סתירה בין מקרא למסורת?

ואין לומר…איסורא – הקדמה ד. ניתן לתרץ שר”ע ור”ש מחייבים את ש’ בקרבן, אבל לא משום שדורשים המסורת ‘מצות’, אדרבה דורשים את המקרא ‘מצוֹת’ שחייב קרבן רק כשהיו שתי חתיכות. אבל ש’ חייב אף שהיתה רק חתיכה אחת, משום שקודם שר’ אכל חתיכה א’ חתיכה ב’ ש-ש’ אכל היתה יחד עם א’ וכששתיהן היו ביחד היה שם איסור ודאי. וכאמור ר”ע דורש את המקרא ואין קושיא. אבל אין ליישב כך את הקושיא…

דהא רב נחמן…התם – כי הסבר זה נאמרה מפי ר”נ בקשר לפסק של רב: ‘…היו לפניו שתי חתיכות…אכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל חייב (אבל) חתיכה אחת ספק…ואכלה פטור’, ור”נ מסביר ‘שתי חתיכות איקבע איסורא חתיכה אחת לא קבעה איסורא’. אבל אנחנו דנים לפי שיטת רבה, שר”ע ור”ש מחייבים גם ש’ אף שהיתה חתיכה אחת משום שדורשים המסורת ‘מצות’ בלשון יחיד. וחוזרת הקושיא על הקביעה שר”ע דורש מקרא כשיש סתירה למסורת, וכאן ר”ע דורש מסורת?

ועוד קשיא…אם למקרא – הקדמה ה. שם מובא שר”ש דורש ‘יֵאכל’ לפי המקרא, ואיך נאמר כאן שר”ש דורש מסורת?

ועוד קשה דלקמן…סוף – שם מובאת סתם ברייתא שאין חולקים עליה: ‘בסכת תשבו‘ (ויקרא כג,מב) ולא בסוכה שתחת סוכה, ורב נחמן מפרש שהברייתא דורשת המסורת ‘סכת’ בלשון יחיד, וקשה: למה מתעלמת הברייתא מדרישת המקרא ‘סכוֹת’ להתיר סוכה תחת סוכה?

סיכום – א) הדורש ‘אם למקרא’ מכיר במשמעות הכתוב, והדורש ‘אם למסורת’ מכיר במשמעות המקרא, וחולקים כשיש סתירה בין המשמעות שעולה מהמקרא למשמעות שעולה מהמסורת: יש דורשים את המקרא ויש דורשים את המסורת.

ב) תוס’ מקשים על קביעה זו ואינו מתרץ.

ד”ה בדורשין תחילות קמיפלגי ו עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י בענין ‘אין דורשין תחילות’.

הקדמה – א) הגמרא בסנהדרין ג,ב עוסקת בהרכב בית דין לממונות: שלשה מנלן (שההרכב הוא 3 דיינים? והתרצן מצטט ברייתא) דתנו רבנן (המלה ‘אלהים’ [במובן של דיין] מופיעה שלש פעמים בשמות כב,ו-ח בפסוקים של שומר חנם) ‘ונקרב בעל הבית אל האלהים’ הרי כאן (דיין) אחד, ‘עד האלהים יבא דבר שניהם’ הרי כאן שנים, ‘אשר ירשיען האלהים’ הרי כאן שלשה דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר ראשון (המלה ‘אלהים’ בפסוק ‘ונקרב בעל הבית אל האלהים’) תחילה נאמר ואין דורשין תחילות, אלא ‘עד האלהים יבא דבר שניהם’ הרי כאן אחד ‘אשר ירשיען האלהים’ הרי כאן שנים (והכלל הוא) ואין בי”ד שקול (מספר דיינים חייב להיות לא זוגי ולכן) מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה. רש”י שם בד”ה ‘אין דורשין תחלות’ מפרש: מניין (ש’אלהים’ הראשונה באה ללמד על מספר דיינים הרי) לגופיה אתא (היא כבר תפוסה) דלבעי מומחין ‘אלהים’ לשון גדולה ורבנות? (ללמד שדיין חייב להיות מוסמך להוראה). ומאחר שרש”י מנמק שאין לדרוש את ה’תחילה’ משום שתפוסה לדרשה אחרת (מומחים), אנו שומעים שאם ה’תחילה’ פנויה כשלא ידוע לנו שיש דורשים אותה, ניתן לדרשה לענין שעומד על הפרק.

ב) ובהמשך הסוגיא נאמר: לא (כפי שהצעת שר’ יאשיה ור’ יונתן חולקים באם דורשים תחילות, שר’ יאשיה דורשה לענין 3 דיינים ור’ יונתן אינה דורשה, אלא) דכולי עלמא אין דורשין תחילות (וחולקים כלהלן) אמר לך ר’ יאשיה אם כן (שהתורה לא מתכוונת לדרוש דיין מכל אחת משלש המלים ‘אלהים’ כולל ה’תחילה’) נימא קרא ‘ונקרב בעל הבית אל השופט’ מאי ‘אל האלהים’ שמע מינה למניינא (בשלשת הפסוקים היה יכול לכתוב ‘שופט’ ולא ‘אלהים’, ולכן השינוי למלה ‘אלהים’ שלש פעמים בא לדרשה שההרכב הוא 3 דיינים) ורבי יונתן (משיב) לישנא דעלמא נקט (אין לדייק מהשימוש במלה ‘אלהים’ כי אין זה שינוי אלא) כדאמרי אינשי מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא (כלשון בני אדם שהזקוק לדין שילך לדיין מוסמך ולא להדיוט).

ומשמע…דריש תחילות – לפי אוקימתא זו רבנן ור”ש מודים ש’סככה לא בעי קרא’, שאם לא כן השיטות היו כלהלן: ר”ש דורש את המסורת ‘סכת-סכת-סכות’ (כולל ‘סכת’ הראשונה שהיא ‘תחילה’) ויש כאן 4 ; ‘סכת’ ראשונה ללמד ‘סככה’ ונותרו שלש – שתים כהלכתן ואחת טפח; רבנן דורשים מסורת אבל לא ‘תחילה’ והרי כאן ,3 ‘סכת’ השניה ללמד ‘סככה’ ונותרו שתים – אחת כהלכתא ואחת טפח; והרי אלו אינן השיטות בברייתא. מכאן שהכל מודים ש’סככה לא בעי קרא’, ור”ש דורש המסורת ‘סכת-סכת-סכות’ כולל ה’תחילה’ ויש כאן ארבע, שלש כהלכתן ואחת טפח, ורבנן דורשים מסורת אבל לא את ה’תחילה’ והרי כאן שלש, שתים כהלכתא ואחת טפח.

ולא כמו…למומחה – הקדמה א. קשה על רש”י שמפרש שם ש’אין דורשין תחילות’ אם ה’תחילה’ תפוסה לדרשה אחרת: בסוגייתנו נאמר ‘אין דורשין תחילות’ למרות שהכל מודים ש’סכת’ (תחילה) לא בא לדרשה, אף לא לדרשה של ‘סככה’ כפי שהוכחנו למעלה?

ועוד קשיא…עצמו – הקדמה ב. באוקימתא השניה נאמר שגם ר’ יאשיה סובר ‘אין דורשין תחילות’, ובכל זאת דורש מהפסוק שלשה דיינים לאור השינוי מ’שופט’ ל’אלהים’ שמלמד ש’תחילה’ זו יוצאת מן הכלל ומצטרפת לשתי המלים ‘אלהים’ האחרות ללמד שלשה דיינים מומחים. מכאן שלדעת ר’ יאשיה אם היה כתוב בתחילה ‘ונקרב בעל הבית אל השופט‘ כאשר ‘השופט’ לא באה ללמד ‘מומחה’ ר’ יאשיה לא היה דורשה. והרי אדרבה, לפי רש”י ‘תחילה’ שלא באה לדרשה אחרת מצטרפת לדרשות של מלים אחרות הדומות לה, ואילו כאן אומרת הגמרא שר’ יאשיה לא דרשה משום שלא באה לשום חידוש?

ור’ יונתן…דורשין תחילות – פירוש רש”י אינו מתיישב גם עם דברי הגמרא בר’ יונתן. ר”יו סובר ש’אלהים’ לא באה ללמד דוקא מומחה, ולמרות זאת אינו דורש את ה’תחילה’. והרי לפי רש”י מאחר שה’תחילה’ אינה תפוסה מן הראוי שר”יו ידרוש אותה לענין מספר דיינים, והרי הוא לא עשה זאת? ולכן תוס’ חולקים על רש”י וסוברים שהכלל אינו תלוי באם ה’תחילה’ תפוסה.

וכל הני…סוף – קשה מהדרשות בסנהדרין פרק א:

דקרנות קרנת – בדף ג,א מובאת ברייתא העוסקת בשלשה קרבנות שהם חטאת – שעיר נשיא, כבשה של יחיד ושעיר של יחיד (ויקרא פרק ד), שבכולם ניתן הדם על קרנות המזבח. המסורת היא ‘קרנות-קרנת-קרנת’ שהן ארבע קרנות, והמקרא ‘קרנות-קרנות-קרנות’ שש. בית שמאי דורשים את המקרא ללמד שלמצוה חייב הכהן לתת את הדם על ארבע קרנות, ולעיכוב (הקרבן אינו מכפר) בשתים; ובית הלל דורשים מסורת ללמד שלש קרנות למצוה ואחת לעיכוב.

לטוטפות לטטפת – בדף ג,ב מובאת ברייתא בענין הפסוקים של תפילין (שמות פרק יג) שבהם המסרת היא ‘לטטפת-לטטפת-לטוטפות’ שהן ארבע, ורבי ישמעאל דורש שיש ארבע פרשיות בתפילין…

ועשרה…סוף – ובדף יד,ב בענין עשרה כהנים הדרושים לפדיון הקדש, בכולם דורשים תחילות ולא מובא באף אחד הדיעה שלא דורשים תחילות?

סיכום – רש”י: ‘אין דורשין תחילות’ כאשר ה’תחילה’ תפוסה ללימוד מסויים. 37תוס’: הכלל תקף אפילו כשה’תחילה’ לא תפוסה לדרשה אחרת.

ד”ה וסוכה תהיה לצל ו עמוד ב

הנושא – חשבון הירושלמי.

בירושלמי…סוף – לפי ר”ש: ‘יומם מחורב’ ,1 ‘למחסה ולמסתור’ ,1 ‘מזרם וממטר’ ,2 ס”ה 4 – שלש כהלכתן ואחת אפילו טפח. רבנן: ‘יומם מחורב’ ,1 ‘למחסה ולמסתור’ ,1 ‘מזרם וממטר’ ,1 ס”ה 3 – שתים כהלכתן ואחת טפח.

ד”ה ויעמידנו כנגד ראש תור ז עמוד א

הנושא – הכלל ‘אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה’.

הקדמה – א) תוס’ הבינו את רש”י (כפי שמבואר במהרש”א כאן) לא כמו הציור ברש”י שהטפח צמוד לאחת הדפנות ויוצא באלכסון, אלא סוכה בצורת האות דלי”ת – דופן דרומית עשר אמות ומזרחית שמונה. רש”י אומר שמעמיד את הטפח בקרן צפונית מערבית, בנקודת המפגש של דופן צפונית ומערבית אילו היו קיימות. והברירה ביד הבונה: להעמיד את הטפח בצפון כשהצד הרחב של הטפח עומד מול הדופן הדרומית או במערב והצד הרחב של הטפח עומד מול הדופן המזרחית.

ב) עירובין י,א: תני לוי (השמיע ברייתא) מבוי (כניסה למבוי) שהוא רחב עשרים אמה (עד 10 נקרא ‘פתח’ ומעל לזה ‘פירצה’ שמקלקלת את העירוב. והתיקון הוא) נועץ קנה (באדמה) באמצעיתו (של חלל הכניסה) ודיו (הקנה הופך את החלל מ-פירצה לשני פתחים, אחד בכל צד של הקנה)…אמר שמואל משמיה דלוי אין הלכה כאותה משנה ([ברייתא] לאור הכלל ‘דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה’ [החלל מימין ומשמאל לקנה, וכל חלל רחב מהקנה מבטל את הקנה]) אלא היכי עביד (לתקן) אמר שמואל משמיה דלוי עושה פס גבוה עשרה (טפ’) במשך (באורך) 4 אמות ומעמידו לארכו של מבוי (הפס יוצר שני מבואות).

אע”ג…העסלא – הקדמות. בעירובין שם לומדים שמחיצה שמשני צדדיה יש חלל אויר וכל חלל רחב מהמחיצה, המחיצה בטלה, וקשה: גם כאן יש אויר משני צידי הטפח (הקדמה א’) ומן הדין שמציאותו תתבטל? 38

הכא…סוף – טפח זה נחשב כמחיצה שסותמת את כל הצד שלה ואין אויר אלא בצד אחד של הטפח, שכן הטפח נלמד מאותו פסוק שממנו לומדים שאר המחיצות, וכשם ששאר המחיצות סותמות במציאות את הצד, במציאות ההלכתית נחשב הטפח כסותם את הצד שלו. 39

סיכום – טפח זה נחשב כמחיצה שסותמת את כל הצד שלה ואין אויר אלא בצד אחד של הטפח, ולא אומרים כאן ‘אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה’.

ד”ה עושה לו טפח שוחק ז עמוד א

הנושא – הצורך בטפח ולא בקנה.

קנה…לבוד – וקשה: הטעם שר’ סימון מחייב הרחקת ה’טפח’ מהדופן הוא (לכאורה) כדי שהשטח בין הטפח לדופן ייחשב כ’סגור’ מחמת ‘לבוד’, א”כ למה ה’הלכתא’ מחייבת רוחב טפח, הרי כדי שהשטח ייחשב ‘סגור’ ע”פ ‘לבוד’ די בקנה שקוטרו פחות מטפח?

דהא לכך…ומשהו – הטעם להעמדת הטפח בתחום של ‘לבוד’ אינו כדי שהשטח בינו ולדופן ייחשב כסגור, אלא כדי שהטפח ייחשב כרחב 4 טפ’ שהם רוב הכשר סוכה של ז’…

ועוד…סוף – הקדמה ב’ לד”ה ויעמידנו. אילו העמיד שם קנה היה האויר שבין הקנה לדופן ושבין הקנה והלאה מבטלים את מציאות הקנה.40

סיכום – העמדת הטפח בתחום ‘לבוד’ היא כדי שהטפח ייחשב כרחב 4 טפחים שהם רוב הכשר סוכה של ז’ שלא ניתן לעשות עם קנה.

ד”ה ואינה ניתרת אלא בצורת פתח ז עמוד א

הנושא – רוחב הקנים של צורת הפתח בסוכה בהשוואה לפתחים אחרים.

פירוש…סתום – קנה של חצי טפח סמוך ליוצא ובהמשך עוד קנה של חצי טפח בסוף הדופן שממול, ועל גביהם קנה דק.

דאע”ג…קשין – קשה: בעירובין שם העובי של מרכיבי צורת הפתח לא נקבע, והתנאי היחיד הוא שיוכל להחזיק דלת קלה של קש, ואילו כאן עובי כל קנה חייב להיות לפחות חצי טפח?

גבי…סוף – חז”ל החמירו ותיקנו שמחיצה חייבת להיות ניכרת ופחות מחצי טפח קנה לא ניכר.41

ד”ה שלא יהא ז עמוד א

הנושא – נסיון להשיב על קושיית אביי.

הקדמה – ברייתא בעמוד ב’: חמתה מחמת סיכוך ולא מחמת דפנות (סכך שמונע חדירת השמש אבל השמש חודרת לרוב הסוכה דרך פרצות בדפנות – הסוכה כשרה) רבי יאשיה אומר אף מחמת דפנות (הסוכה פסולה כי ‘סוכה דירת קבע’ ואין זו דירת קבע).

אין…סוף – הקדמה. וקשה: למה רבה לא יישב קושיית אביי ‘יתירה שבת דסוכה אסוכה ולא אמרינן מיגו?, שברייתא זו כרבי יאשיה (הקדמה) שאינו סובר ‘מיגו’, כי לדעתו סוכה היא דירת קבע ואין מיגו בדירת קבע? י”ל ברייתא זו אינה כר”י, כי ברישא נאמר ‘דופן סוכה כדופן שבת’ וברור שאין זו דעת רבי יאשיה.

ד”ה שהשבת אינה ניתרת ז עמוד א

הנושא – אפשרות לפרוך את שיטת רב פפא מברייתא זו.

הקדמה – א) עירובין טו,ב: פרוץ כעומד (מה הדין כשהפירצות שוות לחלקים העומדים) רב פפא אומר מותר רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור.

ב) שם טז,ב מקשים על ר”פ מברייתא: דפנות הללו (של חצר) שרובן פתחים וחלונות מותר ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ (והמקשה עצמו מקשה על הברייתא מתוך מטרה להסבירה) ‘שרובן’ סלקא דעתך (איך אומרת הברייתא ‘שרובן פתחים וחלונות מותר’ כשמיד לאחר מכן נאמר ‘ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ’) אלא (יש לגרוס בברייתא) ‘שריבה בהן (לא מלשון ‘רוב’ אלא הרבה) פתחים וחלונות (עד כמעט רוב) מותר ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ (והמקשה מדייק מהברייתא, משמע) הא כפרוץ (אם העומד כפרוץ) אסור (מכאן) תיובתא דרב פפא תיובתא (שפסק עומד כפרוץ מותר. והמקשה מסיים) והילכתא כוותיה דרב פפא (למרות ה’תיובתא’. ובישיבה הקשו הייתכן) תיובתא והילכתא (פירכה על ר”פ והלכה כמוהו?) אין (כן) משום דדייקא מתני’ כוותיה (דעתו של ר”פ מופיעה במשנה בדף טו,ב) דתנן לא יהיו פרצות יתירות על הבנין (משמע) הא כבנין (שוה לעומד) מותר.

משמע הא כפרוץ אסור – מהברייתא ‘שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ’ משמע שאם הם שווים ‘השבת אינה ניתרת’…

והוי מצי…מותר – הקדמה א. וקשה למה לא היקשו שם על ר”פ מברייתא זו?

ובלאו הכי…התם – הקדמה ב. הגמרא לא טרחה להקשות על ר”פ מברייתא זו משום שידעו שלא יצליחו, כי בעירובין היקשו על ר”פ מברייתא ובכל זאת פסקו כמוהו לאור המשנה שם טו,ב שסוברת ‘פרוץ כעומד מותר’…

ואי גרסינן…סוף – לפי הספרים שבמקום ‘שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ’ (והדיוק הוא ‘הא פרוץ כעומד פסול’), גורסים בברייתא כאן ‘שהשבת אינה ניתרת בפרוץ מרובה על העומד’. לפי הספרים הללו מובן שלא הקשו על ר”פ משום שהדיוק מהברייתא היא כמו ר”פ ‘הא פרוץ כעומד כשר’.

סיכום – בעל הסוגיא נמנע מלהקשות על ר”פ מהברייתא ‘שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ’ – הא פרוץ כעומד פסול, משום: 1) בעל הסוגיא ידע שלא יצליח להפריך את ר”פ, כי בסוגיא בעירובין הקשו על ר”פ מברייתא אחרת ועדיין פסקו כמוהו לאור המשנה בעירובין טו,ב; 2) יש גורסים כאן בברייתא ‘שהשבת אינה ניתרת בפרוץ מרובה על העומד’ – ‘הא פרוץ כעומד כשר’ כרב פפא.

ד”ה סיכך על גבי מבוי (לפי ‘מרומי שדה’) ז עמוד ב

הנושא – דחיית גירסת רש”י; תיאור המבוי של רבה.

הקדמה – א) רש”י גורס בעמוד א’: ‘סיכך על גבי מבוי מפולש שיש לו לחי כשר’, אבל בספרים של תוס’ כתוב ‘סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה’, ורבה אמר מיגו בקשר למבוי סתום שיש לו שלש מחיצות שלימות.

ב) עירובין יב,ב: אמר רב יהודה מבוי (מפולש שהוא כרמלית) שאינו ראוי לשיתוף (שיתופי מבואות אינו מתיר לטלטול אם המבוי מפולש. אבל) הכשירו בלחי (הדין הוא) הזורק לתוכו חייב (הלחי הוא מחיצה שלישית והמבוי נעשה רה”י. ואם) הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור (קורה אינו מחיצה והמבוי נשאר כרמלית) אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר (ואינו מחיצה)…ורבא אמר אחד זה ואחד זה משום היכר (המבוי נשאר כרמלית אפילו בלחי והזורק פטור).

בין…קשה…שרי – הקדמות א-ב. המבוי המדובר סתום משלשה כיוונים ופתוח ברביעי (בספרי תוס’ כתוב ‘מבוי’ סתם ולא ‘מבוי מפולש’), וקשה: מבוי סתום רה”י מהתורה וחז”ל תיקנו לקבוע לחי (או קורה) בפתח והעניקו ללחי מציאות של מחיצה (או היכר לפי הדיעות בעירובין שם), אבל בסוכה צריך מחיצה מדאו’ ולא לחי שהוא מחיצה מדרבנן, א”כ מה הראיה לסוכה אם בשבת לחי מחיצה במבוי?

וי”ל…סמוך לדופן – גם בסוכה מדובר במחיצה דרבנן כמו לחי בשבת, כי לפי ה’הלכתא’ די בסוכה בטפח סמוך לדופן וחז”ל תיקנו להעמידו במרחק של קצת פחות מ-ג’ סמוך לדופן כדי שהטפח (ומשהו) ייחשב כ4- טפ’ מטעם ‘לבוד’. ורבה אומר מיגו שלחי הסמוך לדופן נחשב כמחיצה בשבת, לחי הסמוך לדופן נחשב כמחיצה לענין סוכה בלא ‘לבוד’.

אבל אין…בכל שהוא – אבל אין לפרש את המיגו של רבה שלפי ה’הלכתא’ די בדופן כלשהו וחז”ל החמירו שיהיה לפחות טפח, ורבה אומר מיגו שלחי כלשהו נחשב כמחיצה בשבת די בלחי כלשהו גם בסוכה בשבת…

דהא בפרק…שיעורייהו – טפח בסוכה הוא ‘הלכתא’ ולא דרבנן, כי נאמר שם שטפח של קורה לא הוזכר משום שהרשימה מורכבת רק מ’טפחים’ מדין תורה.

וא”ת…אפילו טפח – וקשה: בעמוד א’ כתוב ‘מבוי’ סתם היינו שסגור מ-ג’ כיוונים, א”כ למה זקוק רבה ל’מיגו’ להכשיר סוכה שיש בה ג’ דפנות?

ובקונטרס…ולא…במחיצות – ואינו קשה לגירסת רש”י, ‘מבוי מפולש’ שיש שתי דפנות מקבילות ולחי ו’מיגו’ מעניק לסוכה כזו דופן ג’. אבל גירסת רש”י קשה: כי שתים מקבילות באמצע רה”ר הינו רה”י רק לדעת רבי יהודה, ופוסקים כחכמים שזו רה”ר ולחי או קורה אינם הופכים רה”ר לרה”י, ורבה פוסק כחכמים ולא כר”י? וחוזרת קושייתנו: למה זקוק רבה למיגו להכשיר סוכה עם ג’ דפנות שלימות?42

וי”ל…סוף – רבה מתכוון למבוי שאורכו 50 אמה (לדוגמה) וסגור מ-ג’ צדדים – מזרח דרום ומערב ופתוח מצפון ובצפון יש לחי, ורוצה לכסות רק 20 אמות החל מן הלחי ולפנים, ושאר ה30- אמה ישארו בלא סכך. רבה מלמד שמיגו שלחי הוא מחיצה לגבי שבת, הוא גם דופן ג’ בסוכה אף שהלחי פחות מטפח.43

סיכום רש”י: הגירסה היא ‘סיכך על גבי מבוי מפולש שיש לו לחי כשר’; ורבה אומר ‘מיגו’ שלחי הוא מחיצה במבוי בשבת לעשותו רה”י הוא מחיצה גם לגבי סוכה. תוס’ דוחים זאת משום שמבוי מפולש הוא רה”י רק לדעת רבי יהודה ומדרבנן לחי מתיר לטלטל בו, אבל לחכמים זה רה”ר ולחי אינו מחיצה מדאו’ לעשותו רה”י. תוס’: הגירסה היא ‘סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה’, היינו מבוי סתום מ-ג’ צדדים – מזרח דרום ומערב ופתוח מצפון ובצפון יש לחי, ורוצה לכסות רק חלק מהמבוי החל מהלחי ולהשאיר את השאר בלא סכך, נמצא שיש לסוכה שתי דפנות (מזרח ומערב) ובצד השלישי לחי. רבה מלמד שמיגו שלחי מחיצה בשבת, הוא גם דופן ג’ בסוכה אף שהלחי פחות מטפח.

ד”ה סיכך על גבי פסי ביראות כשרה ז עמוד ב

הנושא – ויתור של חז”ל על חומרותיהם בפני מצות סוכה.

מיגו…שבת – למרות שלא נאמר כך בגמרא, כשרבה אמר ‘סיכך על גבי פסי ביראות כשרה’ הוא התכוון למיגו שפסין שהם מחיצות בשבת הם מחיצות לסוכה.

ואע”ג…עושין פסין – המשמעות של המיגו היא להשוות סוכה לשבת לגבי פסי ביראות, אבל המיגו אינו מעניק לסוכה היתרים יותר ממה שקיימים בפסי ביראות. וקשה: מהתורה השטח שבין הפסין הוא רה”י, אולם חז”ל החמירו והתירו שאיבת מים מן הבאר רק עבור בהמות, ואנשים חייבים לרדת לבאר ולשתות שם, א”כ גם סוכה אינה רה”י לגבי אנשים, כי כאמור מיגו משווה סוכה לשבת ולא יותר?

מ”מ…שרי, בכל…מצות סוכה – בשל מצות סוכה חז”ל לא החמירו, ונמצא שמדין תורה המיגו משווה סוכה לפסי ביראות לגבי רה”י, אבל לגבי דין דרבנן עולה סוכה בקולתה על פסי ביראות.

וכי עביד…טעמא – במקום לומר ‘אי אשמעינן מבוי משום דאיכא שתי דפנות מעלייתא (כלומר, לפי תוס’ שתי דפנות מתוך שלש במבוי סתום ולחי בפתח) אבל בפסי ביראות דליכא שתי דפנות מעלייתא אימא לא’, הגמרא יכלה לומר ‘אי אשמעינן מבוי משום דאיכא שתי דפנות מעלייתא ואין איסורי דרבנן, אבל פסי ביראות דליכא שתי דפנות מעלייתא ואסור לאדם להכניס או להוציא אימא לא’…

לא חייש…סוף – הגמרא לא הזכירה את האיסור להוציא או להכניס בפסי ביראות כי היה פשוט שלא אסרו זאת בפסי ביראות בסוכות בגלל המצוה.

סיכום – ‘מיגו’ משווה סוכה לשבת לגבי פסי ביראות, למרות זאת יש היתר בסוכה מה שאין בשבת כי חז”ל הקילו בסוכה.

ד”ה מחיצה היא וקרייה רחמנא סככה ז עמוד ב

הנושא – הדיוק של ר’ יאשיה ש’מחיצה נקראת סככה’.

הקדמה – בדף יא,ב חוקרת הגמרא לגבי המקור שמסככים רק בדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, ובדף יב,א רבין בשם רבי יוחנן עונה שהמקור הוא (דברים טז,יג): ‘חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך’ – בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, שאינם מקבלים טומאה וגידולם מן הארץ.

מהא…דריש – וקשה: רבנן ור”ש בברייתא בדף ו,ב לומדים דפנות מ’בסכת-בסכת-בסכות’, והיות שיש שני מקורות שמחיצה כסך (פסוק העוסק בסוכות ופסוק העוסק במשכן) מן הסתם ר’ יאשיה למד זאת מהפסוק של סוכות? תשובה:

דהתם לא…מייתורא – אין משמעות של דפנות במלים ‘סכת-סכת-סכות’, ולומדים דפנות מהעובדה שלצרכי הפסוק די היה לכתוב ‘סכת’ אחת ונכתבה שלש פעמים, ומדרכי הדרוש לדייק ממלים מיותרות. ומאחר שאין משמעות של דפנות במלה ‘סכה’ אין לשייך לדפנות דינים או מיגבלות של ‘סככה’, ואילו בפסוק של משכן מחיצה נקראת ‘סככה’ ומשום כך ניתן לשייך למחיצה דינים של סכך.

ותדע – ראיה שדפנות נלמדות ממלים מיותרות ולא שיש משמעות של דפנות במלים ‘סכת-סכת-סכות’:

דכולהו…סוף – הקדמה. המלה ‘סכה’ משמעותה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, כפי שעולה מן הפסוק ‘חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך‘. לכן אילו היתה משמעות המלה ‘סכה’ גם דפנות, רבנן ור”ש היו מחייבים מחיצות רק מדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, והרי הם אינם מחייבים את המיגבלות הללו במחיצות.44

סיכום – א) ר’ יאשיה לא מתבסס על המלים ‘סכת-סכת-סכות’ ללמוד מספר הדפנות, כי אין בהן משמעות של דפנות, אלא נדרשות משתי פעמים מיותרות שהמלים ‘סכת-סכות’ מופיעות שם, משא”כ בפסוק של משכן שמחיצה נקראת ‘סככה’.

ב) מאחר שאין משמעות של דפנות במלה ‘סכה’ אין לשייך לדפנות דינים ומיגבלות של ‘סככה’ (דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ), ומותר לעשות דפנות מדבר שמקבל טומאה ואינו גודל מן הקרקע.

ד”ה כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בענין ז עמוד ב

הנושא – המקור של אביי שרבי יהודה סובר ‘סוכה דירת קבע בעינן’.

הקדמה – א) מהתורה יבמה ניקנית ליבם בביאה, שנאמר (דברים כה,ה) ‘יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה’, אבל חז”ל תיקנו שיקדשנה תחילה בכסף או בשטר; קידושין אלו נקראים ‘מאמר’, ואחר מאמר אסור לאח אחר לייבמה. מכאן שיבם שעשה בה מאמר וחזר בו מלייבמה, כדי להתירה להינשא לחוץ (למי שאינו אח) עליו לתת לה גט לבטל את המאמר, וחליצה להפקיע את הזיקה (קשר של אישות שבין היבמה והאחים מהתורה שאוסרה להינשא לחוץ).

ב) דף ב,א: ורבא אמר מהכא (לומדים החכמים שסוכה למעלה מ-כ’ אמה פסולה) ‘בסכת תשבו שבעת ימים’ אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי (עשויה במחיצות קלים וראויה לשבעת ימים) עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מ-כ’ אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא (כדי שתעמוד חייב לעשותה) דירת קבע (יסודות ומחיצות קבועים) א”ל אביי אלא מעתה (אם התורה מקפידה על דירת עראי) עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן הכי נמי דלא הוי סוכה (עשה סוכה למטה מ-כ’ אמה באופן שתוכל לעמוד יותר משבעה ימים שתהיה פסולה? ורבא משיב) א”ל הכי קאמינא לך (כוונתי) עד כ’ אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק (התורה מקפידה שיהיה בגובה שאדם יכול לעשות דירת עראי אם ירצה, ואם עשה דירת קבע כשרה אבל) למעלה מכ’ אמה דאדם עושה (מוכרח לעשות) דירתו דירת קבע כי עביד ליה דירת עראי נמי לא נפיק (אף אם עשה דירת עראי לא יצא). אביי דוחה את ההסבר של רבא, ומסביר את מחלוקתם של ר”י וחכמים מטעמים שאינם נוגעים לדירת עראי מול דירת קבע.

על…שולחנו – פרט לזה שהתנאים הרשומים כאן מודים ש’סוכה דירת קבע’ הם חולקים לגבי הפרטים של ‘דירת קבע’, והראיה – לפי רבי הכשר סוכה 4×4 אמות ולב”ש הרבה פחות.

ודכוותיה…גמור – הקדמה א. רבי יוחנן מונה תנאים שסוברים ‘מאמר קונה קנין גמור’, ובכל זאת אין הסכמה בין התנאים במקרים מסויימים…

והא דחשיב…טעמא – הקדמה ב. וקשה: הקביעה של אביי שר”י סובר דירת קבע מבוססת לכאורה על הסברו של רבא ב,א שחכמים פוסלים סוכה גבוהה מ-כ’ משום שהתורה מקפידה שתהיה דירת עראי, ומכאן שר”י שמכשיר סוכה בגובה כ’ סובר שהתורה מקפידה שתהיה דירת קבע. אבל אין לומר זאת, כי בסוגיא שם אביי שהוא בעל הסוגיא כאן דוחה את הסברו של רבא, ומסביר את המחלוקת בין רבנן ורבי יהודה לא על רקע דירת קבע מול דירת עראי; א”כ מנין לאביי שרבי יהודה סובר סוכה דירת קבע?

אבל מ”מ…עשאו קבע – אביי בודאי הסיק שר”י סובר דירת קבע מהעובדה שסוכה למעלה מ-כ’ אינה עמידה כשבנויה ממחיצות עראיות, ומאחר שר”י מכשיר סוכה בגובה כ’ זה משום שלדעתו התורה מקפידה שתהיה דירת קבע.45

ואמרינן נמי…סוף – וזו גם מסקנת הסוגיא יא,ב שמסבירה למה ר”י מתיר לישון תחת למטה בסוכה: ‘רבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן והוה ליה מטה דירת עראי וסוכה אהל קבע ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע’, והרי לא מובא בשום משנה או ברייתא שר”י ‘אמר’ דירת קבע. אלא הגמרא בודאי מדייקת מזה שר”י מכשיר סוכה למעלה מ-כ’, ובגובה זה לא ייתכן סוכה עראית, מכאן שר”י סובר שהתורה מקפידה שתהיה דירת קבע.

סיכום – א) התנאים הרשומים כאן מודים ש’סוכה דירת קבע’ אבל חולקים בפרטים. ב) אביי הסיק שר”י סובר דירת קבע מהעובדה שסוכה למעלה מ-כ’ אינה יכולה לעמוד במחיצות עראיות, והעובדה שר”י מכשיר סוכה בגובה מוכיחה שלדעתו סוכה דירת קבע.

ד”ה העושה סוכתו בראש העגלה ז עמוד ב

הנושא – אם להשמיט את הפיסקה ‘בראש העגלה’ מהברייתא.

לקמן…לא פליגי – המשנה שם שמכשירה סוכה ‘בראש העגלה ובראש הספינה’ כתובה בלשון ‘סתם’ בלא חולקים, והברייתא בסוגייתנו שחולקים בה רבן גמליאל ורבי עקיבא גורסת ‘העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה’. רבינו תם ורבינו חננאל משמיטים ‘בראש העגלה’ מהברייתא, כי הם מכשירים ‘בראש עגלה’ ואין להזכירה בברייתא העוסקת במחלוקת. והראיה שלא חולקים…

דהא…דים – הקדמה א’ לד”ה ורבי שמעון לעיל ו,ב. א) בברייתא בדף כג,א נאמר: העושה סוכתו בראש הספינה (שהרוח יכולה לעקור את הסוכה) ר”ג פוסל ור”ע מכשיר, לא מוזכר ‘בראש העגלה’; ב) אביי מבהיר שם את הדיעות של ר”ג ור”ע בברייתא, ומתייחס רק לסוכה ‘בראש הספינה’ ולא מזכיר ‘בראש העגלה’. ומכיון ש’ראש העגלה’ לא מוזכר לא בברייתא ולא בהסבר של אביי, משמע שר”ג ור”ע לא חולקים בדבר; אי לכך יש להשמיט ‘בראש העגלה’ מהברייתא כאן.

ומיהו יש…דניידא – בעל התוס’ דוחה את הראיה של ר”ת ור”ח, ומתרץ שהברייתא בדף כג,א שמזכירה רק ‘בראש הספינה’ ואביי שמתייחס רק ל’בראש הספינה’, התכוונו גם ל’ראש העגלה’ משום שהנתונים דומים – סוכה שיכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה ולא ברוח מצויה של ים, מקבילה לסוכה על היבשה שיכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה ולא ברוח מצויה כשבנויה ע”ג עגלה בשל ניידות העגלה; לפיכך אי-הזכרת ‘על ראש העגלה’ אינה ראיה שלא חולקים.

ולא מיסתבר כלל – תוס’ חוזרים מדחיית ר”ת ור”ח בטענה שר”ג מתחשב בניידות העגלה, משתי סיבות:

דאלא…כעראי – 1) הברייתא באה ללמד שר”ג סובר ‘דירת קבע’ ור”ע ‘דירת עראי’, ואם ר”ג מתחשב בניידות העגלה הברייתא היתה מדגימה את שיטתו במקרה של ‘בראש העגלה’ ולא ‘בראש הספינה’, כי סוכה ע”ג עגלה יש בה אופי עראי יותר מסוכה על ראש ספינה;

ועוד…דים – 2) אם ר”ג מתחשב בניידות, אביי היו מסביר את שיטתו גבי ‘ראש ספינה’ בעובדה שהספינה ניידת ולא היה מזכיר ‘רוחות’.

ומיהו…סוף – תוס’ מיישבים קושיא ב’: אביי נאלץ להזכיר ענין הרוחות אצל הספינה, כי סוכה בראש ספינה אין בה אופי של עראיות כפי שיש לסוכה ע”ג עגלה, כיון שהסוכה נראית כחלק קבוע של הספינה אבל לא כחלק של עגלה.

סיכום – א) ר”ת ור”ח וכן עורך התוס’ מסכימים שיש להשמיט את הפיסקה ‘בראש העגלה’ מהברייתא כאן, כי ר”ג ור”ע מכשירים ‘בראש עגלה’ כאשר הברייתא עוסקת במחלוקת; ב) אין לומר שר”ג רואה סוכה על גבי עגלה כבעלת אופי עראי.

ד”ה אחרים אומרים ז עמוד

הנושא – יישוב סתירה בדברי רבי מאיר.

הקדמה – בהוריות יג,ב מסופר שר”מ ורבי נתן ניסו ללא הצלחה להדיח את רשב”ג מהנשיאות, וכתגובה קנס אותם רשב”ג שכל הלכה שתֵאמר מפי אחד מהם לא תצוטט בשמו אלא בכינוי: במקום ר”מ ‘אחרים אומרים’, ובמקום ר”נ ‘יש אומרים’.

דסוכה…ר’ מאיר -לבית ללא זויות אופי עראי ונאמר מפי ר”מ שכינויו ‘אחרים’…

והא דאמר…המזוזה – וקשה: אם ר”מ סובר ‘דירת קבע’ יש סתירה: בדף ח,ב ר”מ פוסק שהמיבנה החיצוני דינו כ’סוכה’ (קבע), ומיד אחרי זה פוטר את הסוכה ממזוזה בנימוק שאינה ‘דירה’ כי עשויה רק לצאת ולבא ולהכניס שם סוחרים?

בשאר ימות…סוף – כשר”מ פטר את המיבנה החיצוני ממזוזה הוא התכוון בשאר ימות השנה, אבל בסוכות חייב במזוזה כדי להעניק למקום אופי של קבע.

ד”ה כמה מרובע יתר על העגול רביע ח עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י שגודל השטח תלוי בגודל ההיקף.

הקדמה – רש”י בד”ה ‘מכדי’ אומר שהשטח של ריבוע שאורך הצלע הואx גדול מהשטח של עיגול שקוטרו x כי היקף של ריבוע גדול מהיקף עיגול, כלהלן: והדברים נראים לעינים (ששטח של ריבוע גדול משטח של עיגול שקוטרו שוה לצלע הריבוע) שהרי אמה עגולה (עיגול שקוטרו אמה) שלש אמות מקיפה (היקפו 3 אמות ואילו) ואמה מרובעת (ריבוע שכל צלע אמה) צריכה חוט ד’ אמות לסובבה (היקפו הוא 4 אמות); מכאן שלרש”י גודל השטח תלוי בגודל ההיקף.

אין…רוחב המקום – הקדמה. תוס’ דוחים דברי רש”י ששטח תלוי בהיקף, כי רש”י צודק בעיגול בקוטר אמה וצלע ריבוע אמה אבל לא מספרים אחרים, והראיה:

דאטו טבלא…מדתו שוה – מדברי רש”י ששטח תלוי בהיקף עולה ששטח של עיגול שהיקפו 12 צריך להיות שוה לשטח ריבוע שהיקפו ,12 וזה לא נכון שכן…

והלא כשתחלוק…על אמה – ריבוע שהיקפו 12 שטחו9 (3×3) אבל…

וטבלא…אמה – עיגול שהיקפו 12 קוטרו 4 ושטחו ,12.56 והראיה:

שהרי ריבוע…על אמה – השטח של עיגול בהיקף מסויים הוא 3/4 השטח של ריבוע באותו היקף, כי ריבוע שהיקפו 16 שטחו 61 (4×4), אבל שטח של עיגול שקוטרו 4 היקפו 12 ושטחו רק 12 ( 16 *2/3 ). 46

אלא ודאי…כלל – וכאמור שטח אינו תלוי בהיקף. ועוד ראיה:

ועוד…מרחיב והולך – מלבן של 1×5 היקפו 12 ושטחו ,5 ואילו עיגול שהיקפו 12 שטחו 12.56 וריבוע שהיקפו 12 שטחו .9

והיינו…והולך – הגורם לשטח של עיגול שהיקפו 12 להיות גדול משטח ריבוע שהיקפו 12 הוא תוספת של 4 קימורים שיש בעיגול.

ואם באנו…בענין זה – כעת שדחינו את דברי רש”י ששטח תלוי בהיקף, יש להוכיח בדרך אחרת מה שנאמר ‘כמה מרובע יתר על העגול רביע’:

שתעשה…ואחר…עד משהו – 1) חוט הכרוך מסביב לנקודה עד שהמרחק מהנקודה לסיבוב החיצוני הוא חצי טפח (והקוטר טפח), ככל שהחוט חיצוני יותר הרי הוא מתארך, וכשהקוטר מגיע לטפח ההיקף שלשה טפחים; 2) מהחוט החיצוני חתוך לכיוון הנקודה האמצעית במרחק של חצי טפח. 3) הרחק מקו החיתוך את החוטים לימין ולשמאל עד שתקבל צורת פירמידה, כאשר החוט שהיה החיצוני הוא בסיס הפירמידה שאורכו 3 טפחים, והנקודה עצמה נעשית ראש הפירמידה…

ואם באת…עד משהו – חתוך את הפירמידה מראשו בקו ישר ליצור שני משולשים, שכל אחד יש לו צלע של 1.5 טפחים וצלע שניה של .5 טפח, והיתר (היפטנוס) 1.58 טפחים…

ועתה…רוחב חצי טפח – הצמד את שני היתרים לקבל מלבן של 1.5 על 5 טפחים.

תחלוק…על חצי טפח – חתוך את המלבן ל3- חלקים שוים שכל אחד הוא ריבוע שכל צלע 1/2 טפח; מכאן שעיגול שקוטרו טפח והיקפו 3 נותן 3 ריבועים שכל אחד 1/2 טפח על 1/2 טפח…

ואילו רצועה…סוף – מאידך ריבוע של טפח על טפח שנחתך שתי וערב (אנכו ואפקי) נותן ארבע ריבועים של 1/2 טפח על 1/2 טפח; מכאן שריבוע שצלעו טפח שטחו גדול ב%25- מעיגול שהיקפו טפח.

סיכוםרש”י: צלע של ריבוע וקוטר של עיגול שהם שווים, שטח הריבוע גדול ב%25- משטח העיגול משום שהיקף הריבוע גדול ב%25- מהיקף העיגול (שטח תלוי בהיקף). תוס’: דברי רש”י נכונים בצלע של ריבוע וקוטר של עיגול שהם אמה אחת אבל לא במספרים אחרים, והראיה: אם שטח היה תלוי בהיקף מן הדין שצורות שונות בעלי היקף שוה גם שטחם היה שוה, אבל במציאות עיגול וריבוע ומלבן שהיקף כל אחד ,12 שטח העיגול ,12.56 שטח הריבוע 9 ושטח המלבן 5; מכאן ששטח אינו תלוי בהיקף. אלא מסיבובים של חוט מסביב לנקודה מוכח שצלע של ריבוע ששוה לקוטר של עיגול, שטח הריבוע גדול ב%25- משטח העיגול.

ד”ה כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה ח עמוד א

הנושא – היחס המדוייק של קו אלכסוני לצלע של ריבוע.

אין…פורתא – כל אמה בריבוע אלכסונה אינה אמתא ותרי חומשי (1.4) אלא אמתא ותרי חומשי ומשהו (1.414), והראיה:

שאם תעשה…על חמשה – ריבוע של 10×10 משבצות מחולק בקו אנכי וקו אפקי, נותן ארבעה קטעים של 5×5 משבצות…

חזור וחלוק…לאלכסונו – חתוך כל קטע של 5×5 משבצות בקו אלכסוני לקבל ריבוע פנימי בתוך החיצוני כפי שמצוייר בתוס’, ושטח הריבוע הפנימי הוא בדיוק חצי השטח של החיצוני…

ואם לא…על אמה – וכעת לפי הכלל ‘כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה’ אורך כל קו אלכסני שחוצה ריבוע של 5×5 הוא 7 (5 כפול 1.4). מכאן שהריבוע הפנימי הוא 7×7 אמות ושטחו 49.

וראוי להיות…סוף – והרי הקווים האלכסוניים חוצים את הריבוע החיצוני בדיוק לחצי, ומן הדין ששטח הריבוע הפנימי יהיה 50 (חצי שטח הריבוע החיצוני) ולא 49! מכאן שהכלל המדוייק הוא ‘כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי ומשהו באלכסונה’ היינו ,1.414 כך שכל צלע בריבוע הפנימי אינו 7 אלא 7.07 (5 כפול 1.414) ושטח הריבוע הפנימי 49.9849 שהוא כמעט 50 (חצי הריבוע החיצוני).

סיכום – היחס של קו אלכסוני לצלע של ריבוע הוא ‘כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי ועוד .014 באלכסונה’, היינו 1.414 אמות.

ד”ה ריבועא דנפיק מגו עיגולא פלגא ח עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י.

פירש…כ”ד – רש”י מפרש ‘ריבוע דנפיק מגו עיגולא פלגא’ שהשטח שעיגול גדול משטח ריבוע שבעיגול שוה לחצי שטח הריבוע (הריבוע הוא 2/3 משטח העיגול ושטח העיגול שמחוץ לריבוע 1/3 מהכל). וכשם שהשטח שהעיגול גדול מהריבוע שווה לחצי שטח הריבוע, כך גם היקף העיגול גדול מהיקף הריבוע בחצי היקף הריבוע (ריבוע שהיקפו 16 היקף העיגול 12 . וחכמי קיסרי סברו שר”יו אמר 24 כדי שהיקף הריבוע בתוך העיגול יהיה 61 (ריבוע של 4×4), וכך אומר רש”י: כשאתה מרבע בתוך העיגול אתה מוציא ממנו חצי השיעור הנשאר בו (השטח שהעיגול עולה על שטח הריבוע שוה ל 1/2- שטח הריבוע) דהיינו תילתא דכוליה (בציור של ריבוע בתוך עיגול שטח הריבוע תופס 2/3 ושטח העיגול שמחוץ לריבוע 1/3) הלכך לשש עשרה ריבוע (פנימי של 4×4) צריך העיגול המקיפו סביב להיות עשרים וארבע (גם היקף העיגול גדול מהיקף הריבוע ב 1/2 – מהיקף הריבוע [היקף הריבוע 61 היקף העיגול 24).

ודבר…אצל זה – וקשה: שטח העיגול מחוץ לריבוע שוה ל 1/2- הריבוע (העיגול מחזיק 1/3 והריבוע 2/3) אבל היקף העיגול גדול מהיקף הריבוע הרבה פחות מ 1/2- היקף הריבוע, שכן היקף ריבוע 4×4 הוא 16 כשהיקף העיגול מסביב לריבוע רק 8.61 (אלכסון הריבוע 5.6 הוא קוטר העיגול, וכפול 3 שהוא היקף העיגול שוה 16.8)?

אלא…רוחב הריבוע – כשאמרו ‘ריבוע דנפיק מגו עיגולא פלגא’ התכוונו ליחס שבין צלע הריבוע וחצי קוטר העיגול (רדיוס), ואמרו בטעות שצלע של ריבוע בתוך עיגול שוה לחצי קוטר העיגול…

נמצא…באלכסונה – מכאן שקוטר העיגול שוה לאלכסון הריבוע, כי לחכמי קיסרי כל אמה בצלע הריבוע יש 2 באלכסון ולא 4.1 (אמתא ותרי חומשא). ולדבריהם ר”יו אמר 24 כי ריבוע של 4×4 בתוך עיגול האלכסון הוא לשיטתם 8 (קוטר העיגול) והיקף העיגול 42 (קוטר כפול 3). הגמרא דוחה את ההסבר של חכמי קיסרי לדברי ר”יו כי ריבוע של 4×4 אלכסונו 5.6 ולא ,8 והיקף העיגול 16.8 ולא .24

ותימה…ויש לומר…והוא…עיגול – וקשה: ברור שחכמי קיסרי לא מדדו אלכסון של ריבוע, שא”כ היו רואים שלאמה בצלע ריבוע אין 2 באלכסון אלא ,1.414 ואיך קבעו זאת בלי למדוד? י”ל שמעו מרבותיהם ‘ריבוע דנפיק מגו עיגולא פלגא’, וחשבו בטעות שמדובר בהיקף (וצלע של ריבוע בתוך עיגול שוה לחצי קוטר העיגול) כשרבותיהם התכוונו לשטח הריבוע ביחס לשטח העיגול – ששטח של עיגול שמקיף ריבוע שוה לחצי שטח הריבוע, או במלים אחרות: שטח של עיגול שמקיף ריבוע הוא 1/3 שטח העיגול כולו, כי הריבוע תופס 2/3 משטח העיגול, ושטח של עיגול שמקיף את הריבוע 1/3 כל שטח העיגול. וזה מוכח בשני שלבים:

תדע…של חיצון – 1) ריבוע בתוך ריבוע, שטח הפנימי הוא חצי (פלגא) משטח החיצון, לדוגמה: ריבוע חיצוני של עשר על עשר שטחו ,100 צלע ריבוע פנימי הוא 7.071 ושטחו 170.7 ( 999.94 כפול 7.071) חצי שטח החיצוני…

ואם תעשה…העיגול רביע – 2) היינו ריבוע עיגול וריבוע, שטח הריבוע הפנימי הוא פי שנים משטח העיגול שמקיף את הריבוע פנימי, והראיה: שטח כל העיגול הוא 1/4 פחות משטח הריבוע החיצוני (עמוד א’ ‘כמה מרובע יותר על העיגול רביע’)…

אם כן…חיצון – שטח הריבוע הפנימי שוה לחצי (2/4) שטח החיצון, וכל העיגול שוה 3/4 שטח החיצוני, נמצא ששטח עיגול שמקיף את הריבוע הפנימי שוה ל 1/4 – שטח העיגול החיצון וחצי שטח הריבוע הפנימי, כלומר 1/3 של כל שטח העיגול מקיף את הריבוע הפנימי. ולזאת התכוונו רבותיהם כשאמרו ‘ריבוע דנפיק מגו עיגולא פלגא’, אלא כאמור חכמי קיסרי פירשו בטעות שהכלל קובע שצלע של ריבוע בתוך עיגול שוה לחצי קוטר העיגול.

וקצת תימה – לפרש שע”י הכלל ‘ריבוע דנפיק מגו עיגולא פלגא’ רצו רבותיהם ללמד ששטח הריבוע הפנימי הוא חצי (פלגא) שטח החיצוני:

דלא נקט…מכל הריבוע – שתי אמירות שחז”ל השמיעו בעת ובעונה אחת יש להניח שנאמרו באותו משקל, ואמירה ב’ תואמת אמירה א’. וקשה: רבותיהם אמרו בתחילה ‘עיגולא דנפיק מגו ריבועא רבעא’ והתכוונו ליחס שבין העיגול לריבוע שמקיפו, א”כ כשאמרו בהמשך ‘ריבוע דנפיק מגו עיגולא פלגא’ התכוונו לייחס שבין שטח הריבוע לשטח העיגול שמקיפו ולא לשטח הריבוע החיצון. וא”כ מן הראוי שיאמרו ‘ריבועא דנפיק מגו עיגולא תילתא‘, ששטח הריבוע הפנימי הוא 2/3 משטח העיגול שמקיפו?

לכך יש…ואתא…חיצון – אלא רבותיהם התכוונו לריבוע ובתוכו עיגול ובעיגול ריבוע, ובאו ללמד על שטח העיגול ושטח הריבוע הפנימי ביחס לשטח הריבוע החיצון: ששטח העיגול הוא 3/4 משטח הריבוע החיצון, ושטח הריבוע בתוך העיגול הוא 1/2 שטח הריבוע החיצון. וחכמי קיסרי מסבירים שר”יו אמר 24 יושבים בעיגול, כדי שהיקף הריבוע בתוך העיגול יהיה 16 שהוא ריבוע 4×4.

ואם תאמר – קשה לומר ששטח הריבוע הפנימי הוא חצי שטח הריבוע החיצון:

והלא…כמדת העוגל – הציור של תוס’: ריבוע חיצוני של 7×7 ובתוכו עיגול שקוטרו 7 ובתוך העיגול ריבוע פנימי שאלכסונו 7 כמו קוטר העיגול…

הוה ליה…אלא מ”ט – לפי הנוסחה ‘אמתה בריבוע אמתה ותרי חומשי (1.4) באלכסונה’, באלכסון של 7 צלע הריבוע הוא 5 (7 לחלק ל 1.4-) ושטח הריבוע 25 (5×5). אולם שטח הריבוע החיצוני הוא 49 ונמצא ששטח הפנימי יותר מחצי שטח החיצוני, כי חצי 49 הוא 24.5 ולא 25?

ויש לומר…דאיכא טפי – בעמוד א’ ד”ה כל אמתא הוכח שהיחס אינו 1.4 באלכסון לכל אמה בריבוע אלא 1.414.

וא”כ אין…סוף – לפיכך יש לחלק את האלכסון של 7 ב 1.414 – וצלע הריבוע הוא 4.95 ושטח הריבוע 24.5 בדיוק חצי שטח החיצוני של ,49 כי כאמור אם צלע הריבוע 5 שטחו 25 שהוא יותר מחצי שטח הריבוע החיצון.

סיכום – הכוונות של רבני חכמי קיסרי והטעות של חכמי קיסרי. כוונת רבותיהם: רש”י – לא נאמר; תוס’ – ריבוע ובתוכו עיגול ובעיגול ריבוע, שטח העיגול הוא 3/4 שטח הריבוע החיצון, ושטח הריבוע בתוך העיגול 1/2 שטח הריבוע החיצון.

הטעות של חכמי קיסרי: רש”י – ‘ריבוע דנפיק מגו עיגולא פלגא’ בא ללמד, כשם שהשטח שעיגול גדול משטח ריבוע שבתוכו שווה לחצי שטח הריבוע עצמו (הריבוע 2/3 מכל השטח ושטח העיגול שמחוץ לריבוע 1/3 מהכל), גם היקף העיגול גדול מהיקף הריבוע בחצי היקף הריבוע (ריבוע שהיקפו 61 היקף העיגול .24 ור”יו אמר 24 כי אז היקף הריבוע בעיגול הוא 16 (4×4). תוס’ – ‘ריבוע דנפיק מגו עיגולא פלגא’ מתכוון לצלע של ריבוע שבתוך עיגול שווה לחצי קוטר העיגול.

ד”ה ותיהוי חיצונה בית שער לפנימית ח עמוד ב

הנושא – סתירה בענין חיוב בית שער, אכסדרה ומפרסת, ויישובה.

הקדמה – מנחות לג,ב: אמר רב חסדא אכסדרה (שלש דפנות ותקרה וצד רביעי פתוח) פטורה מן המזוזה..(ומקשים) מיתיבי ‘בית שער אכסדרה ומרפסת חייבין במזוזה’ (ומתרצים)…באכסדרה רומיתא (הברייתא מתכוונת למיבנה של 4 דפנות ופתח, ונקראת ‘אכסדרה’ כי דפנותיה נמוכות ולא מגיעות לתקרה [הגהות הב”ח], ור”ח התכוון לאכסדרה שאין לה ‘פתח’).

ותימה…לדירה – וקשה: מהפסוק (דברים ו,ט) ‘וכתבתם על מזזות ביתך’ לומדים שרק מקום מגורים חייב במזוזה ולא בית שער, אכסדרה וכדומה?

ויש…לגינה – הרי”ף מתרץ שהתורה ממעטת את המקומות הללו כשנפתחים לגינה, אבל כשנפתחים לבית חייבים במזוזה.

וקשיא…המזוזה – הקדמה. אם הבחנת הרי”ף נכונה למה לא תירצו שהברייתא עוסקת באכס’ פתוחה לבית ורב חסדא באכס’ שאינה פתוחה לבית? ומשלא תירצו כך משמע שאפילו פתוחה לבית פטורה, ונדחית תשובת הרי”ף…

וצ”ל (וצריך לומר)…דרבנן – כפירוש רש”י כאן.

והא דלא…במנחות – הקדמה ב. וכפי שדחינו הבחנת הרי”ף בין פתוח לבית לפתוח לגינה מהסוגיא במנחות, יש לדחות את ההבחנה שלנו בין דין תורה לדרבנן: כי לקושיית הגמרא על ר”ח במנחות, למה לא תירצו שהברייתא עוסקת בדרבנן ור”ח בדין תורה? 47 תשובה:

דמשמע…סוף – אמוראים נהגו לדייק בדבריהם למנוע אי-הבנות, ומאחר שר”ח אמר סתם ‘אכסדרה פטורה מן המזוזה’ משמע שפטורה גם מדרבנן. ולכן תירצו שר”ח סובר שבברייתא מדובר באכס’ רומיתא שחייבת מדאו’.

סיכום – א) יישובים לסתירה בין הפסק של רב חסדא במנחות שבית שער, אכסדרה ומרפסת חייבים במזוזה לברייתא ביומא שפוטרתם: 1) רי”ף – שני המקורות עוסקים בדין תורה, אלא הפתוחים לבית חייבים ושלא פתוחים לבית פטורים; 2) תוס’ – הפטור ביומא הוא דין תורה, והחיוב במנחות דרבנן.

ב) ר”ח סובר שסתם אכס’ (אפילו עם פצימין) פטורה אף מדרבנן, אבל ‘כסדרה רומיתא’ חייבת מדאורייתא.

ד”ה סוכת כותים ח עמוד ב

הנושא – תקופות שונות בהיסטוריית הכותים.

הקדמה – כאשר ה’כותים’ (שם כולל לגוים שהובאו לגליל ע”י שלמנאסר מלך אשור להחליף את שבטי ישראל שהוגלו) הותקפו ע”י אריות (מלכים ב יז,כה). המלך שיגר אליהם ‘אחד מהכהנים’ להורות איך לעבוד את הקב”ה כדי שלא ייענשו, והכותים קיבלו על עצמם לקיים מצות. חז”ל חולקים אם קבלת המצוות היתה גיור כהלכה (כותים גירי אמת) והם יהודים לכל דבר, או גיור מתוך פחד שאינו חל (כותים גירי אריות) ואינם יהודים.

כל…הן – הקדמה.

והא דאמר…גרים – גיור מחמת פחד הוי גיור, ואיך נאמר כאן על כותים ‘דלאו בני חיובא נינהו’? תשובה:

הני מילי…היו עובדים – אף שהמניע הוא פחד אם קיימו כל דרישות הגיור (מילה, טבילה, קבלת מצוות וקרבן בזמן שבית המקדש קיים) הם גרים גמורים. אבל הכותים אף שקיימו את הכל עדיין דבקו באמונתם האלילית והגיור לא חל…

ומאן דאמר…סוף – גם מ”ד ‘כותים גרי אמת’ מודה שבזמן כתיבת הברייתא גיורם לא חל, אלא סוברים שבתקופה מאוחרת נטשו הכותים את אמונתם וקיבלו בשלימות להיות יהודים.

סיכום – חז”ל מחולקים לגבי מעמד ה’כותים’: י”א שהם ‘גירי אמת’ וי”א ‘גירי אריות’ וגיורים לא חל. ואפילו מ”ד גירי אריות סבור שבתקופה מאוחרת יותר (אחר כתיבת המשנה והברייתא) קיבלו הכותים על עצמם להיות יהודים לכל דבר.

ד”ה סוכה ישנה בית הלל מכשירין ט עמוד א

הנושא – דעת תוס’ כדעת הירושלמי בשיטת ב”ה.

בירושלמי…חבריא…כולה – סוכה פרק א הלכה (משנה) ב: תני צריך לחדש בה דבר 84 (אפילו ב”ה שמכשירים סוכה ישנה סוברים שלכתחילה מצוה לחדש בה דבר; לפי ה’קרבן העדה’ שם 49) חברייא אמרו טפח (על טפח) ר’ יוסה אומר כל שהוא (פחות מטפח. ובעל הסוגיא שם [סתם ירושלמי רבי יוחנן] מוסיף) מאן דאמר כל שהוא ובלבד על פני כולה (ר’ יוסה התכוון ל’כל שהוא’ לכל אורך הסוכה או לכל רחבה, אבל אם זה לא ניתן גם הוא מודה שטפח על טפח ‘חידוש’)…

ובתר הכי…סוף – הירושלמי ממשיך: אף במצה כן מצה הישנה (שנאפתה 30 יום קודם פסח ולא אמר ‘מצה זו לשם פסח’) בפלוגתא דב”ש ודב”ה (לב”ש פסולה ולב”ה כשרה) א”ר יוסה (שחולק על בעל הסוגיא ואומר) דברי הכל היא (גם ב”ה פוסלים) מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא שלא דיקדק בה (יש חשש לחימוץ כי לא היתה בדעתו לפסח).

סיכום – תוס’ כירושלמי שלב”ה יש לעשות תיקון בסוכה ישנה.50

ד”ה ואם עשאה לשם חג וכו’ ט עמוד א

הנושא – למה נכתבה ‘ואם עשאה לשם חג וכו’.

הקדמה – שבת קלה,א: דתניא רבי אליעזר הקפר אומר לא נחלקו ב”ש וב”ה על נולד כשהוא מהול (בלא ערלה נראית) שצריך להטיף ממנו דם ברית (מסכימים שזו ‘ערלה כבושה’ [דבוקה לבשר]) על מה נחלקו לחלל עליו את השבת ב”ש אומרים מחללין עליו את השבת (כי זו ערלה כבושה) וב”ה אומרים אין מחללין עליו את השבת’ (ערלה כבושה הוא ספק. והמקשה אומר) לאו מכלל דת”ק סבר מחללין עליו את השבת (מר”א הקפר שומעים שהת”ק אומר שב”ה וב”ש מודים שמחללים עליו את השבת. והתרצן משיב) ודילמא ת”ק דברי הכל אין מחללין קאמר (אולי הת”ק אומר להיפך שב”ה וב”ש מודים שלא מחללים? והמקשה משיב) אם כן ר”א הקפר טעמא דב”ש אתא לאשמעינן (אם כדבריך הת”ק אומר שב”ה וב”ש מודים שאין מחללין, נמצא שר”א הקפר מסכים לת”ק שב”ה אמרו ‘אין מחללין’ ובא לחלוק רק לגבי ב”ש שת”ק אומר ב”ש אומרים ‘אין מחללין’ ור”א הקפר אומר ב”ש אומרים ‘מחללין’. אולם הסברה מחייבת שבעל הברייתא לא היה רושם מחלוקת זו משתי סיבות: 1) א”כ ר”א בא להבהיר שיטת ב”ש בלי כל השלכות לב”ה; 2) ההלכה אינה כב”ש במקום ב”ה).

אפילו…דבר – הפיסקה ‘ואם עשאה לשם חג וכו’ לא באה לכאורה ללמד דבר בשיטת ב”ה שמכשירים את הסוכה אפילו לא ‘עשאה לשם חג’, ואין זה סביר שהתנא בא לפרש ב”ש כאשר ההלכה אינה כמוהם. אלא י”ל שהפיסקה באה להבהיר את שיטת ב”ה, שאם ‘עשאה לשם חג’ אינו צריך לחדש בה, אבל ‘לא עשאה לשם חג’ לכתחילה יחדש בה דבר.

ואפילו לא…נחלקו– ואפילו אם תשובה זו תידחה י”ל שהתנא רשם את הפיסקה להבהיר את שיטת ב”ש…

ולא שייך…לאשמועינן – ואע”פ שיש סוגיות המקשות על משנה שמפרשת שיטת ב”ש אין מקום להקשות כאן…

אלא היכא…הלל – ר”י הנשיא עורך המשנה רשם פסקי דין של ב”ש כדי שנבין טוב יותר את שיטת ב”ה, ומובן שהיה צורך להביר את העיקרון בפסק של ב”ש. וזאת רק כשהיה ברור שכך דעתו של ב”ש, כגון במשנתנו שנאמר ‘ואם עשאה לשם חג וכו’, אבל במקום מחלוקת במה אמרו ב”ש הצגת המחלוקת לא תוסיף להבנת ב”ה, והגמרא דוחה אוקימתא האומרת שעוסקים התנאים במה אמרו ב”ש, כגון:

כי ההיא…דמילה – הקדמה. הצעת המקשה ‘לאו מכלל דת”ק סבר מחללין עליו את השבת’ לפיה חולקים הת”ק ור”א הקפר במה אמרו ב”ש, נדחית כי: 1) ההלכה אינה כב”ש, 2) אין במחלוקת זו להבהיר דבר בב”ה.

ובפרק…סוף – וכן הוא בסוגיות האמורות.

סיכום – א) יש להבין שהתנא רשם ‘ואם עשאה לשם חג…’ כדי להבהיר את שיטת ב”ה, שאם ‘עשאה לשם חג…’ אינו צריך לחדש בה; או להבהיר את שיטת ב”ש.

ב) הגמרא מקשה ‘טעמא דב”ש אתא לאשמועינן?’ -1 לדחות אוקימתא שהתנאים חולקים במה אמרו ב”ש משתי סיבות: ההלכה אינה כב”ש, 2) אין במחלוקת זו כדי להבהיר דבר לגבי ב”ה.

ד”ה מנין לעצי סוכה שאסורים כל שבעה ט עמוד א

הנושא – משמעויות סותרות לגבי המקור של איסור עצי סוכה כל שבעה.

הקדמה – א) בשבת מה,א אומר רבי יוחנן לריש לקיש: אין מוקצה לר”ש (סובר שלא גזרו איסור טילטול בשבת וחג) אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו והוקצה לאיסורו (בעל הסוגיא הבין שר”ש סובר ששמן שבנר מוקצה בשל שני מצבים: 1) השמן הוקצה למצוה [מצות הדלקה], 2) איסור מלאכת כיבוי כי טילטול הנר עלול לכבותו. ומקשים על רי”ו) ולית ליה הוקצה למצותו (יש ראיה שר”ש סובר מוקצה מחמת מצוה אפילו בלא צירוף איסור מלאכה) והתניא סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינים (נוי סוכה)...אסור להסתפק (להשתמש) מהן עד מוצאי י”ט האחרון (כי בין השמשות בערב סוכות נאסר הנוי משום מוקצה מחמת מצוה והאיסור נמשך שבעת ימי החג, והרי אין כאן איסור מלאכה? והמקשה מוסיף שאם תשיב) ממאי דר”ש היא (שהברייתא ר”ש ושר”ש סובר מוקצה מחמת מצוה בלא צירוף מחמת איסור! אוכיח שבעל הברייתא הוא ר”ש) דתני רבי חייא בר יוסף (ציטט ברייתא) קמיה דר’ יוחנן (הת”ק אומר) אין נוטלין עצים מן הסוכה ביו”ט (בפסח שבועות או סוכות ממיבנה שנעשה לצל משום מוקצה מחמת איסור סתירה בין השמשות. ואפילו אם המיבנה יפול בחג אסור לטלטל את עציו משום ‘מוקצה דאיתקצאי [ביה”ש] מחמת סתירת אהל ביו”ט’)…ור”ש מתיר (להשתמש בעצים ביו”ט אם יפול המיבנה, כי ר”ש אינו אוסר טילטול בשל מוקצה מחמת איסור בלבד, אבל) ושוין (ר”ש ות”ק) בסוכת החג בחג שהיא אסורה (כל ימי החג, כי ביה”ש בערב החג היתה הסוכה מוקצה מחמת מצוה. מכאן שר”ש סובר מוקצה מחמת מצוה אף בלא צירוף איסור, שלא כר”יו? והתרצן משיב) כעין שמן שבנר קאמרינן (כשר”יו אמר שר”ש סובר ‘אין מוקצה אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו והוקצה לאיסורו’ לא התכוון למוקצה מחמת מצוה בצירוף מחמת איסור, כי ברור שר”ש סובר מוקצה מחמת מצוה אף בלא איסור. אלא רי”ו אמר שר”ש סובר מוקצה מחמת מצוה בתוקף רק בזמן שהמצוה קיימת בפועל, אבל בגמר המצוה אפילו בשבת ויו”ט פג המצב של מוקצה מחמת מצוה).

ב) בביצה ל,ב מצטטת הגמרא את הברייתא הנ”ל: אין נוטלין עצים מן הסוכה ביו”ט…ור”ש מתיר (את העצים אם תפול כי ר”ש לא סובר מוקצה מחמת איסור אחר נפילת המיבנה) ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה (כל ימי החג משום מוקצה מחמת מצוה) ואם התנה עליה הכל לפי תנאו (התנה ביה”ש בערב החג שאינו מתנתק מן העצים, מותר להשתמש בהן בחג אם תיפול הסוכה. והגמרא מקשה) מי מהני בה תנאי (להתיר את העצים) והאמר רב ששת משום ר”ע מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנאמר ‘חג הסכות שבעת ימים לה’…מה חג לה’ אף סוכה לה’ (ותנאי לא מועיל לבטל קדושת הסוכה? ומתרצים)…סיפא (‘ואם התנה עליה הכל לפי תנאו’) אתאן לסוכה דעלמא (נאמר רק בפסח ושבועות לגבי מיבנה שנעשה לצל, שלפי הת”ק חז”ל גזרו מוקצה על העצים אפילו אחר שיפול המיבנה, מכיון שביה”ש נוצר נתק בין אדם לעצים מחמת איסור סתירה, אבל אם היתנה ביה”ש שאם יפול שישתמש בעצים אין נתק ומותר להשתמש בהם) אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה (לבטל נתק שנוצר בין השמשות מחמת זה שהעצים מיועדים למצוה. ומקשים) וסוכה דמצוה לא (ותנאי אינו מועיל לבטל נתק מחמת מצוה? והרי למדנו בברייתא) והתניא סככה כהלכתה ועטרה בקרמים ובסדינין…אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו”ט האחרון של חג ואם התנה עליהם הכל לפי התנאי (והנה תנאי מועיל במוקצה מחמת מצוה? ומתרצים) אביי ורבא דאמרי תרוייהו (הברייתא של נוי סוכה) באומר איני בודל מהם כל בין השמשות (הצהיר שכוונתו ליטול אותם כל זמן של ביה”ש, ולכן בשעת חלות הקדושה) לא חלה קדושה עלייהו אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה (אבל בעצי סוכה הצהרה ביה”ש שהוא מתכוון להשתמש בהם אינה מועילה, כי בעל כרחו הוא נבדל מהם בשל איסור סתירה, ועם כניסת היום חלה על העצים קדושת החג למשך כל ימי החג).

משמע…דאתא – מהנאמר ‘ובית שמאי נמי מיבעי ליה להכי’ משמע שעצי סוכה אסורים כל שבעה מדאורייתא ולא אסמכתא בעלמא.

ותימה…מדרבנן – קשה: יש שתי ראיות שעצי סוכה אסורים כל שבעה מדרבנן…

דמייתי…שהיא אסורה – 1) הקדמה א. ר’ יוחנן מוכיח שם שר”ש סובר מוקצה מחמת מצוה מברייתא: אין נוטלין עצים מן הסוכה (מיבנה שנעשה לצל) ביו”ט (של פסח ושבועות כי ביה”ש בערב יו”ט נאסרו העצים משום ‘סתירה’)…ור”ש מתיר (את העצים אם יפול המיבנה וייעלם איסור סתירה, כי ר”ש לא סובר שדבר שאסור ביה”ש משום איסור מלאכה אסור כל היום) ושוין (ור”ש מודה) בסוכת החג בחג שהיא אסורה (כל שבעת הימים משום מוקצה מחמת מצוה). מכאן שרבי יוחנן הבין שר”ש אוסר עצי סוכה בחג משום מוקצה, והרי איסור מוקצה מדרבנן?

ובפ’ המביא…לשבעה – 2) הקדמה ב. אביי ורבא מסבירים הפיסקה ‘ושוין (ת”ק ור”ש) בסוכת החג בחג שהיא אסורה’ מטעם מוקצה‘, כפי שעולה מדבריהם: ‘אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי’ (לשון מוקצה דרבנן); משמע שהפסוק ‘חג הסכות שבעת ימים לה’ הוא אסמכתא והאיסור הוא משום מוקצה דרבנן?

וי”ל…מדרבנן – ר”ש סובר שבעצי סוכה בסוכות יש צד דאו’ וצד דרבנן: הפסוק אוסר עצי סוכה כשהסוכה היא חפץ של מצוה, כך שאם נפל חלק ממנה וחלק קיים אסור להשתמש במה שנפל. אבל כמו בהמת קרבן חגיגה שמתה ויצאה מכלל מעילה מדין תורה (רמב”ם הלכות מעילה ג,א) אם נפלה הסוכה ופסקה ממנה המצוה מותר להשתמש בכל חלקיה. 51 אולם חז”ל אסרו שימוש בעצים אפילו אחר נפילתה וביטול המצוה כי ביה”ש היתה הסוכה אסורה משום קדושה כפי שמובא בפסוק.

והא דפריך…תנאה – על הברייתא (הקדמה ב) ‘…ושוין (ת”ק ור”ש) בסוכת החג בחג שהיא אסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו’, מקשה הגמרא ‘מי מהני בה תנאי’ ומצטטת את הפסוק ‘חג הסכות שבעת ימים לה’…מה חג לה’ אף סוכה לה‘ לחזק את הקושיא. וקשה: לדברינו שגם אחר נפילתה עצי סוכה אסורים מדרבנן משום מוקצה, איך מקשים מפסוק העוסק בעצים של סוכה עומדת? תשובה:

היינו…לשבעה – המקשה סבר שלמרות שאחר נפילת הסוכה האיסור מדרבנן, מן הראוי שתנאי לא יתיר את העצים אחר הנפילה מאחר שביה”ש תנאי אינו מועיל כי אז הסוכה אסורה מדאו’ משום קדושה?

ומשני…דעלמא – והתרצן שהשיב ‘ואם התנה עליה הכל לפי תנאו’ התכוון למיבנה עשוי לצל לגבי פסח ושבועות שתנאי מונע חלות קדושה עליהם, אבל בסוכות תנאי אינו מתיר את העצים אחר הנפילה משום שהעצים אסורים משום קדושה…

והדר…תנאה – והברייתא ממשיכה להקשות: וסוכה דמצוה לא (ותנאי לא מועיל בחפץ של מצוה) והתניא סככה כהלכתה ועטרה…אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו”ט האחרון של חג ואם התנה עליהם הכל לפי התנאי?

ומשני…סתירת אהל – ואביי ורבא מתרצים כפי שמבואר בהקדמה: באומר איני בודל מהם כל בין השמשות לא חלה קדושה עלייהו (על הנוי) אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה (הצהרה שכוונתו להשתמש בעצי סוכה ביה”ש לא מועילה כי הוא נבדל מהם בעל כרחו בשל איסור סתירה, ולכן עם כניסת היום חלה על העצים קדושת החג כל ימיו).

ואע”ג…ותירוץ – הסברנו לעיל שבקושיא ‘מי מהני בה תנאי’ ידע המקשה שאחר נפילת הסוכה העצים אסורים מדרבנן משום מוקצה, אבל סבר שכאן תנאי לא מועיל לאור העובדה שתנאי אינו מועיל בזמן שהסוכה עומדת. א”כ למה היקשה אח”כ ‘וסוכה דמצוה לא’, הרי היה צריך להיות ברור לו שתנאי מועיל בנוי משום שהאיסור הוא רק משום מוקצה ותנאי מועיל במוקצה? י”ל המקשה לא היקשה מתוך שלא הבין למה תנאי מועיל בנוי, אלא כדרך להבהיר למה תנאי מועיל בנוי ולא בעצי סוכה.

ור”ת…מדרבנן – ר”ת מיישב את הקושי בתחילת דברינו, שמהסוגיא עולה שעצי סוכה אסורים כל שבעה מדאו’ והרי יש שתי ראיות שהאיסור הוא מדרבנן? ואומר שהפסוק ‘חג הסכות שבעת ימים לה’ נאמר רק על השיעור המיזערי של הכשר סוכה (שתי דפנות של 7 טפחים ושלישית של טפח) ולא על היתר, אבל מדרבנן חלה הקדושה על כל שטח הסוכה.25

והא דפריך…מדרבנן – על הברייתא (הקדמה ב) ‘…ושוין (ת”ק ור”ש) בסוכת החג בחג שהיא אסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו’, מקשה הגמרא ‘מי מהני בה תנאי?’ ומביאה כראיה את הפסוק ‘חג הסכות שבעת ימים לה’. והרי לר”ת הפסוק מתייחס להכשר סוכה כאשר התנאי מתייחס לשאר השטח, ואין קושי? י”ל המקשה סבר שאף שהפסוק מתייחס רק להכשר סוכה מן הראוי שתנאי לא יתיר את שאר השטח כשם שאינו מתיר את השטח של הכשר סוכה.

ולא מפליג…לא צריך – עורך התוס’ אומר שאין ליישב את הקושי כך שההבדל בין דאו’ ודרבנן הוא בתנאי עצמו, שאם לא התנה חלה קדושת החג שבעה ימים ואם התנה חלה קדושת החג מדרבנן.

ואההיא…מוקצה – בביצה שם הגמרא מצטטת את הברייתא ‘סככה כהלכתה ועטרה בקרמים…אסור להסתפק מהן…ואם התנה עליהם הכל לפי התנאי’, להוכיח שתנאי מונע חלות איסור מוקצה בנוי סוכה, והרי הסוגיא בשבת לומדת שהאיסור ליהנות מנוי סוכה אינו משום מוקצה אלא משום ביזוי מצוה?

ובמקומה פירשנוה – תוס’ בשבת כב,א ד”ה סוכה תניא מסביר: דצריכי לתרווייהו (נוי אסור משני טעמים) דמשום דאיתקצי למצותה (שאם רק משום מוקצה) לא הוה אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא בשבת וביו”ט (אבל הטעם של ביזוי מצוה שייך גם בחוה”מ) ומשום ביזוי מצוה (ואם רק ביזוי מצוה) לא הוה אסרינן להו היכא דנפלו אבל השתא דאמרינן דאיתקצי ובזוי מצוה אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחוה”מ. ושם תוס’ מסבירים סברות המקשה והתרצן לשיטת ר”ת.

סיכום – א) מהנאמר ‘ובית שמאי נמי מיבעי ליה להכי’ משמע שעצי סוכה אסורים כל שבעה דין תורה, אבל מהסוגיות בשבת מה,א וביצה ל,ב משמע שהאיסור הוא מדרבנן משום מוקצה.

עורך התוס’ מיישב את הסתירה ואומר שיש בעצי סוכה בסוכות צד דאו’ וצד דרבנן: הפסוק ‘חג הסכות שבעת ימים לה’ אוסר עצי הסוכה כל שבעה כל עוד הסוכה עומדת והיא חפץ של מצוה, אבל אם תיפול מותר להשתמש בעצים, וחז”ל אסרו השימוש בעצים אחר נפילתה משום מוקצה, כי ביה”ש בערב החג היתה הסוכה אסורה.

רבינו תם מסביר שהפסוק מתכוון רק לשיעור המיזערי של הכשר סוכה (שתי דפנות של 7 טפ’ ודופן שלישית של טפח) ומדרבנן חלה הקדושה על שאר שטח הסוכה משום מוקצה.

ב) אסור ליהנות מנוי סוכה משני טעמים: מוקצה וביזוי מצוה.

ד”ה מה חגיגה לה’ אף סוכה לה’ ט עמוד א

הנושא – הצורך בהיקש לחגיגה.

הקדמה – קושייתם אינו מפורשת ועל הלומד לחוש בה מתוך דבריהם: למה צריך היקש לחגיגה ללמד שעצי הסוכה אסורים ז’ ימים כשניתן להבין זאת מפסוק ‘חג הסכות שבעת ימים לה’?

קסבר…סוף – הקדמה. בלא היקש היינו דורשים שצריך סוכה לשמה.

ד”ה ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה ט עמוד א

הנושא – ‘מצוה הבאה בעבירה’ פסולה מדאורייתא או מדרבנן?

הקדמה – א) לקמן כט,ב נאמר במשנה ‘לולב הגזול…פסול’, ומזה שלא צויין באיזה יום פסול מדייקת הגמרא שמדובר בכל אחד מימי החג ומקשה: בשלמא יו”ט ראשון דכתיב ‘לכם’ (ויקרא כג,מ ‘ולקחתם לכם ביום הראשון…כפת תמרים’) משלכם (ולא גזול) אלא ביו”ט שני אמאי לא (יוצא ידי חובה?) א”ר יוחנן משום ר”ש בן יוחי משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שנאמר (במלאכי א,יג שהוכיח את הכהנים) ‘…והבאתם (בהמה) גזול ואת הפסח (חיגרת) ואת החולה!’ – גזול דומיא דפסח (היקש) מה פסח (מום קבוע) לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא (ופסולים)…משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.

ב) משנה בגיטין נה,א: העיד רבי יוחנן בן גודגדא…על חטאת הגזולה (גזולה שהקריבוה כחטאת והכהנים חייבים לאכול את הבשר) שלא נודעה לרבים (שהיא גזולה) שהיא מכפרת (למביאה ופטור מלהביא אחר אף שאח”כ נודע שהיתה גזולה) מפני תיקון המזבח (שלא יהיה המזבח בטל כפי שיוסבר בהמשך. ובגמרא) אמר עולא דבר תורה בין נודעה (שהבהמה גזולה) בין לא נודעה אינה מכפרת (אפילו אם בעל הבהמה התייאש) מאי טעמא (הרי יאוש פועל כהפקר ומן הסתם הבעלים התייאשו מלקבל בחזרה את בהמתם, והבמה שייכת לגזלן שבא להקריבה? ומתרץ) יאוש כדי לא קני (יאוש בלא שינוי רשות אחר היאוש אינו הפקר, ולכן אפילו אם הבעלים התייאשו לא היה שינוי רשות אחרי היאוש. א”כ) ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת (הרי הבהמה לא שייכת לזה שהביאה?) שלא יהו כהנים עצבין (אם לפי תורה שלא נודעה לרבים לא מכפרת כהנים עלולים להימנע מלהקריב חטאות מחשש שמא הבהמה גזולה ואינה מכפרת ונמצא שהם אוכלים בשר חולין שנשחט בעזרה. לפיכך תיקנו שחטאת גזולה בידי מביאה הבעלות מופקעת וזה שמביא את הקרבן הוא מעתה הבעלים, ונמצא שהבהמה מכפרת מצד הדין ואכילת בשר החטאת נעשית כהלכה).

ג) בבבא קמא קיד,א מצוטטת המשנה בכלים כו,ח העוסקת בעיקרון ‘כל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה’ (כלי שראוי לשימושים שונים, אם אדם ייעדו במחשבה לשימוש מסויים הרי מכאן ואילך הכלי ראוי לקבל טומאה): עורות בעל הבית מחשבה מטמאתן (אדם פרטי המעבד עורות לעצמו, אם ייעדם לשימוש מסויים שהם ראויים לו, הרי שמכאן ואילך מוכשרים לקבל טומאה אבל) ושל עבדן (רצען מקצועי שייעד עור לשימוש מסויים) אין מחשבה מטמאתן (אינם יורדים לקבל טומאה, כי רצען עשוי לשנות את דעתו ולמכרם לקונה שייעדם לשימוש שלגביו העורות אינם ראויים וטעונים תיקון) של גנב (עורות גנובים בידי הגנב) מחשבה מטמאתן (מחשבתו לייעדם כפי שהם לשימוש מסויים מורידה אותם לקבל טומאה, כי בסתם גניבה הגנב פועל במיסתור וזהותו אינה ידועה והבעלים מתייאשים מהחזרת החפץ, ונמצא שהגנב קנה את העורות ביאוש בעלים ומחשבתו קובעת) ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן (גזלן פועל בגלוי והבעלים יטרחו לתבעו לדין, ונמצא שהעורות אינם של הגזלן ומחשבתו אינה קובעת) ר”ש אומר חילוף הדברים (לאמור) של גזלן מחשבה מטמאתן (סתם גזילה יש בה יאוש, כי גזלן אלים ובעלים נרתעים מלתבעו לדין ומתייאשים, ונמצא שהגזלן קונה את עורות ביאוש ומחשבתו מייעדת את העורות) ושל גנב אין מחשבה מטמאתן מפני שלא נתיאשו הבעלים (הבעלים מקווים לגלות את הגנב ולתבעו, ונמצא שהגנב לא קנה את העורות ומחשבתו אינה יכולה לייעדם לשימוש. ובהמשך) אמר עולא מחלוקת (ת”ק ור”ש) בסתם (שלא שמעו אם הבעלים התייאשו) אבל בידוע (שמעו שהתייאשו) דברי הכל יאוש קני.

ד) המלים ‘אשר גזל’ בפיסקה ‘והשיב את הגזלה אשר גזל’ מיותרות, כי ברור שגזלן חייב להחזיר מה שגזל. מכאן חז”ל דרשו שגזלן חייב להחזירו כאשר החפץ במצב שהיה בעת הגזילה, אבל אם חל בו שינוי עובר החפץ לבעלות הגזלן, והגזלן מחזיר לנגזל את שווי החפץ כפי היה בשעת הגזילה.

ה) חמשה שינויים הם: 1) שינוי מעשה שאינו חוזר, כגון עצים והגזלן שיפשפם במקצועה; שינוי זה מקנה את החפץ לגזלן מדין תורה. 2) שינוי מעשה שחוזר, כגון גזל קרשים ובנאם בדבר שניתן לפירוק בקלות; שינוי זה אינו מקנה את החפץ לגזלן, אבל י”א שבצירוף יאוש הנגזל קונה את הקרשים. 3) שינוי שם שאינו חוזר, כגון גזל טלה ונעשה איל או עגל ונעשה שור; שינו זה מקנה לו את החפץ מדאו’. 4) שינוי שם שחוזר, כגון גזל קורה והניחה על הגג, שבתחילה נקראת ‘קורה’ וכעת ‘גג’, אבל אם יוריד אותה יחזור השם ‘קורה’; שינוי זה מקנה את החפץ לגזלן רק בצירוף יאוש. 5) שינוי רשות, כגון גזלן שמכר את החפץ; שינוי זה מקנה את החפץ לקונה רק בצירוף יאוש.

תימה…לולב הגזול – הקדמה א. לולב הגזול פסול על סמך הנאמר בנביא מלאכי, ולמה לא נלמד משם גם את הפסול של סוכה גזולה?

ובההיא…ומיהו…בסוכה אחת – ויש מקום להקשות זאת גם בסוגיא שם שפוסלת לולב גזול ביו”ט ראשון על סמך הפסוק ‘ולקחתם לכם ביום הראשון…כפת תמרים’, שאם חפץ גזול פסול למצוה למה לנו ‘לכם’ לפסול לולב גזול? אלא שם י”ל שצריכים ‘לכם’ לפסול לולב שאול, משא”כ כאן שאין לומר ‘חג הסוכות תעשה לך’ בא למעט סוכה שאולה כי אדם יוצא ידי חובה בסוכה שאולה?

וי”ל…מדרבנן – מדאו’ יוצא בחפץ גזול והלימוד ממלאכי הוא אסמכתא, לפיכך צריכים ‘חג הסוכות תעשה לך’ לפסול סוכה גזולה.35

ומיהו…ואומר ר”ת…דאורייתא היא – הקדמות ב-ג. קשה על הקביעה שהפסול של ‘מצוה הבאה בעבירה’ הוא מדרבנן, כי לכאורה יש סתירה בדברי עולא: בסוגיא בגיטין עולא אומר ‘יאוש כדי לא קני’ אבל בב”ק עולא אומר ‘…אבל בידוע (שהתייאשו הבעלים) דברי הכל יאוש (לבד) קני’? ור”ת תירץ שבגיטין כשעולא אמר ‘דבר תורה בין נודעה (שהבהמה גזולה) בין לא נודעה אינה מכפרת‘, נימוקו היה משום שקרבן של בהמה גזולה היא ‘מצוה הבאה בעבירה’, אבל מבחינת הבעלות ‘יאוש כדי קני’ והבהמה שייכת לגזלן. ועולה מדבריו שהפסול של ‘מצוה הבאה בעבירה’ הוא מדאורייתא כי עולא אומר שם ‘דבר תורה’, בניגוד לקביעה למעלה שהוא מדרבנן? תשובה:

ובלאו הכי…לא קני – תוס’ דוחיים הקושי מדברי ר”ת, כי אין להעמיד הנימוק של עולא בגיטין שמבחינת הבעלות ‘יאוש כדי קני’ אבל זו מצוה הבב”ע משתי סיבות: 1) עולא אומר שם במפורש ש’אינה מכפרת’ משום ‘יאוש כדי לא קני’…

ועוד…ולא הגזול – 2) רבא לומד ‘יאוש כדי לא קני’ מ’קרבנו’ (ויקרא א,ג ‘ואם עלה קרבנו’) ועולא לא חולק עליו. וחוזרת קביעתנו שמצוה הבב”ע הוא מדרבנן, והסתירה בדברי עולא בגיטין וב”ק בעינה…

אלא נראה…אברזא – הקדמות ד-ה. עולא סובר ‘יאוש כדי לא קני’, ואמירתו בבב”ק ‘מחלוקת בסתם אבל בידוע (שהתייאשו) דברי הכל יאוש קני’, נאמרה בקשר לעורות שנוסף ליאוש עברו העורות שינוי שם.

ואע”ג…הקדש – וקשה: אם יאוש ושינוי השם קונים למה בגיטין אמר עולא ‘דבר תורה…אינה מכפרת יאוש כדי לא קני’, הרי בזמן הגזילה הבהמה היתה ‘חולין’ וכעת ‘הקדש’?

מכל מקום…סוף – ‘קרבנו’ בא ללמד שכדי שבהמה תכפר היא חייבת להיות רכוש המקדיש קודם שהקדישה, כלומר: שינוי השם שהוא הגורם לחלות בעלות חדשה אצלהגזלן חל ברגע שמקדיש את הבהמה, אבל בהמה זו אינו יכולה לכפר עבורו כי הבהמה חייבת להיות שלו קודם שהקדישה.

סיכום – א) עורך תוס’: 1) יאוש כדי לא קני; 2) מצוה הבב”ע הוא עיקרון מדרבנן שנסמך על פסוק במלאכי, כי מדאורייתא יוצאים ידי חובה גם בחפץ גזול, ולפיכך צריך ‘חג הסוכות תעשה לך’ לפסול סוכה גזולה. רבינו תם: 1) יאוש כדי קני; 2) ‘מצוה הבב”ע דאורייתא.

ב) לפי עורך התוס’ המלה ‘קרבנו’ באה ללמד שקרבן מכפר רק אם הבהמה היתה רכוש המקדיש קודם שהקדישה, ולפי ר”ת היא באה ללמד שלמרות שקנה את הבהמה ע”י יאוש אינה מכפרת משום שזו מצוה הבב”ע.

ד”ה הא קא מצטרף ט עמוד ב

הנושא – א) סוכה ואילן שחמתם מרובה מצלתם, וסוכה שצלתה מרובה מחמתה ואילן שחמתו מרובה מצלתו;

ב) שיטת ר”ת שגובה אינו פוסל סכך.

הקדמה – א) המשנה טו,א: המקרה סכתו בשפודין (מוטות ברזל זה ליד זה פסולים משום שאינם גידולי קרקע ומקבלים טומאה) או בארוכות המטה (מוטות עץ זה ליד זה פסולים משום שמקבלים טומאה) אם יש רווח ביניהן (בין שפוד לשפוד או ארוכה לארוכה) כמותן (והרווח קצת יותר מרוחב השפוד או הארוכה, ומילא את הרווחים בסכך) כשרה (כי הסכך הכשר מרובה מהפסול).

ב) ‘לבוד ו-חבוט רמי’ הם מושגים במסגרת גזירת הכתוב בענין סוכה. חבוט רמי פירושו, ‘השלך והשפל על האויר שתחתיו’, ומיושם כשיש דבר מוטל לרוחב כמו קנה שנחוץ כדי לסתום חלל תחתיו, רואים כאילו הקנה ירד למטה. ‘חבוט רמי’ תקף כאשר הקנה גבוה מ-ג’ טפחים מהאויר שתחתיו, כי בפחות מ-ג’ ‘לבוד’ (מחובר) בתוקף (לבוד פועל לא רק מלמעלה למטה אלא גם לצדדים).

ג) משנה לקמן כב,א: סוכה המדובללת (קני הסכך בלתי מסודרים בקו אחד אלא אחד למעלה ואחד למטה, ומתוך כך הסוכה חמתה מרובה מצילתה. אעפ”כ) כשרה (ובגמרא חולקים בטעם ההיתר)...אמר אביי לא שנו אלא שאין בין זה לזה שלשה טפ’ אבל יש בין זה לזה ג’ טפ’ פסולה (בפחות מ-ג’ פועל ‘לבוד’ והוי כאילו שהקנים מחוברים, אבל לבוד לא פועל החל מ-ג’ טפחים) אמר רבא אפילו יש בין זה לזה שלשה טפ’ נמי לא אמרן אלא שאין בגגו (ברוחב הקנה) טפח אבל יש בגגו טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי (אפילו ביותר מ-ג’ יש חיבור בין הקנים לסגור את הרווחים על פי ‘חבוט רמי’ [הקדמה ב]; וזאת כשרוחב הקנה טפח או יותר, שאל”כ אין לקנה שם ‘אהל’ לומר חבוט רמי).

ד) הקדמות א-ב בד”ה והוצין יורדין בדף ד,ב.

לפי…ויקב – כפירוש רש”י.

ואם…איירי – תוס’ מבינים שמדובר בסוכה שחמתה מרובה מצלתה וזקוקה להשלמת צל של האילן, ומדברי הגמרא ‘וכי (האילן) חמתו מרובה מצלתו מאי הוי …אמר רב פפא בשחבטן’. ותוס’ מסיכים שאילן שחמתו מרובה מצלתו וגם הסוכה חמתה מרובה מצלתה מותר לכתחילה לבטל את ענפי האילן ברוב של סכך כשר. אבל אם הסוכה צלתה ממ”ח הסוכה כשרה אפילו אם האילן צלתה ממ”ח, כי סוכה שמסוככת כראוי לעולם אינה נפסלת מחמת סכך פסול אחר.54

והא דלא…דהשתא…למימרא – וקשה: במקום להעמיד רבא (והמשנה) בסוכה שחמתה מ”צ ו’בשחבטן’, למה לא העמידו בסוכה שצלתה ממ”ח ואילן שחמתו ממ”צ והוי כאילו שאינו, ולא יצטרך להעמיד את המשנה “בשחבטן’? י”ל ר”פ ידע שאם יעמיד את משנה בצלתה ממ”ח ואילן חמתה מרובה מצלתה ישיבו לו שאין חידוש בדברי רבא ‘…אבל חמתו מרובה מצתו כשרה’, כי פשוט שאילן שחמתו מ”צ וסוכה צלתה ממ”ח הסוכה כשרה! וראיה שהיו מקשים ‘מאי למימרא’, כי גם כעת שר”פ משיב ‘בשחבטן’ שאינה אוקימתא פשוטה הגמרא מקשה ‘מאי למימרא’. ואם היו מקשים כך ר”פ לא היה מוצא חידוש באוקימתא, כי אין להשיב עליה ‘קא משמע לן דלא גזרינן’ כי אין סיבה שיגזרו בסוכה שצלתה מרובה מחמתה ואילן חמתה מרובה מצלתה.

ותדע דגבי…בכשר – ראיה שסוכה שצלתה ממ”ח ואילן חמתו מ”צ כשרה: הקדמה א. שם השפודים והארוכות אינם בטלים לסכך הכשר משום שניכרים לעין, ועם זאת הסוכה כשרה משום שאם ינטלו את השפודים והארוכות תישאר הסוכה צלתה ממ”ח בסכך כשר כאמור למעלה;

ועוד…כשרה – שאם ינטל הסכך הפסול שלמעלה מ-כ’ אמה תשאר הסוכה צלתה ממ”ח מחמת הסכך הכשר.

והא דאמרינן…סכך כשר – קשה על קביעתנו שסוכה שצלתה ממ”ח ואילן חמתה ממ”צ כשרה: ר’ ירמיה אומר שם ‘פעמים שתחתונה כשרה והעליונה פסולה…כגון שהתחתונה צממ”ח ועליונה חממ”צ וקיימי תרוייהו בתוך עשרים’ – אם העליונה למעלה מ-כ’ גם התחתונה פסולה משום צירוף פסול עם כשר, אף שאם ינטל הפסול תישאר התחתונה צלתה ממ”ח?

התם…מחמת עליונה – רבי ירמיה כשאמר ‘כגון שהתחתונה צלתה מרובה’ התכוון שהתח’ צלתה ממ”ח רק בצירוף העל’, ולכן כשהעל’ למעלה מ-כ’ גם התח’ פסולה משום שאין עירבוב וביטול, אבל תחת’ צלתה מרובה ועל’ למעלה מ-כ’ התח’ כשרה, כי כאמור אם ינטל העליונה התחתונה צלתה ממ”ח והסכך כשר. וקשה:

וכי האי…שפיר – אם רבי ירמיה התכוון שתחתונה צממ”ח רק בצירוף העליונה למה ב’פעמים שתיהן פסולות’ אמר ‘כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן קיימא עליונה למעלה מ-כ’ אמה’, כשהיה יכול להדגים מקרה זה בתח’ צממ”ח רק בצירוף על’ שחממ”צ והעליונה למעלה מ-כ’? י”ל רבי ירמיה היה מדגים ‘שתיהן פסולות’ כך אלא שמצא דוגמה מצויה: שתיהן צלתן מרובים ועליונה מעל ל-כ’.

וא”ת…ג’ פסולה – הקדמות ב-ג. וקשה: איך העמיד רבי ירמיה ‘פעמים שתחתונה כשרה והעליונה פסולה’ בתח’ שצממ”ח רק בצירוף העל’ ו’תרוויהו בתוך עשרים’, הרי בין העל’ לתחת’ יש חלל של לפחות י’ טפחים (הכשר סוכה), ואביי אומר בקשר למשנה ‘סוכה המדובללת’ שאין סגירה ע”י ‘לבוד’ החל מ-ג’ טפ’?

וי”ל…רמי – רבא חולק שם על אביי ואומר שגם ‘חבוט רמי’ גזירת הכתוב וסוגר את האויר מתחת לקנה גם במרחק העולה על ג’ טפחים (בתנאי שרוחב הקנה הוא לפחות טפח), ורבי ירמיה מתכוון שבסכך העליונה רוחב הקנים הוא טפח או יותר.55

ורבינו תם..גובה – סיכום דברינו עד עתה: 1) סוכה שצלתה ממ”ח ואילן חמתו מ”צ כשרה בלי כל תיקון, משום שאם יינטל האילן הסוכה עדיין צלתה ממ”ח; 2) על זה הקשינו מרבי ירמיה שאמר ‘פעמים שתח’ כשרה והעל’ פסולה…כגון שהתח’ צממ”ח ועל’ חממ”צ וקיימי תרוייהו בתוך עשרים’, משמע שאם העליונה למעלה מ-כ’ אמה גם התח’ פסולה משום צירוף פסול, אף שאם ינטל הפסול תישאר התחתונה צלתה ממ”ח? 3) ותירצנו שכאשר רבי ירמיה אמר ‘פעמים שתח’ כשרה והעל’ פסולה’ הוא התכוון לתח’ שצלתה ממ”ח רק בצירוף העליונה ו’תרוויהו בתוך כ’, אבל תח’ שצלתה ממ”ח ועליונה חמתו ממ”צ התחתונה כשרה. 4) על זה הקשינו איך אמרנו שרבי ירמיה סובר שעליונה שחמתה ממ”צ מצטרפת לתח’ שצממ”ח אם שתיהן בתוך כ’, הרי אין צירוף כאשר המרחק עולה על ג’ טפחים? 5) ותירצנו שרבא סובר ‘חבוט רמי’. ר”ת מיישב את הקושי שאין חיבור החל מ-ג’ טפ’, ע”י זה שהוא חולק על שלב 3 וממילא נעקר הבסיס לקושיא, לאמור: כשרבי ירמיה אמר ‘פעמים שתח’ כשרה והעל’ פסולה’ הוא לא התכוון לתח’ שצממ”ח בצירוף העל’, אלא לתח’ שצממ”ח ועל’ חממ”צ ולמרות זאת אין צירוף של פסול וכשר, כי סכך למעלה מ-כ’ אמה אינו סכך ‘פסול’ לאמור, סכך פסול הוא סכך שבמהותו פסול, כגון שמקבל טומאה או שאינו מגידולי קרקע או מחובר לקרקע, אבל גובה אינו פוסל סכך אלא הסוכה לא נעשתה כדין…

שקשה לו – ור”ת הסיק שסכך למעלה מ-כ’ אמה לא נחשב ‘סכך פסול’…

הא…בקונטרס…אטו הא – בדף י,א הגמרא אומרת שדברי ר’ ירמיה באו לשלול הוה אמינא, שבמקרה שתח’ צממ”ח ועל’ חממ”צ ושניהם בתוך כ’ שמצד הדין תחת’ כשרה ועל’ פסולה, אבל לומד עלול לחשוב שתח’ פסולה משום גזירה – שמא תהיה על’ למעלה מכ’ ובעל התח’ יסיק שמאחר שהעל’ חמתה ממ”צ אין זה ‘סכך פסול’ ויכשיר את התח’, ולא ידע שזה צירוף של פסול של על’ עם כשר של תחת’; קמ”ל רבי ירמיה שאין גזירה כזאת וכששתיהן בתוך כ’ התח’ כשרה.

ודוחק הוא זה – ור”ת שולל פירוש רש”י, שאם סכך למעלה מ-כ’ פסול אין לחשוש שאדם יחשוב שכשר שא”כ אין לדבר סוף וכל סכך נתון לטעות…

ועוד…ליה – אם רבי ירמיה חשש שיכשירו סכך פסול בהיותו למעלה מעשרים אמה, על קושיית הגמרא ‘פשיטא’ למה תירצו ש’תחתונה פסולה ועליונה כשרה איצטריכא ליה’, שהוא המקרה הראשון בדברי רבי ירמיה ‘פעמים ששתיהן כשרות’ לאמור, רבי ירמיה בא לשלול הוה אמינא שבתחתונה חמתה מרובה מצלתה ועליונה צלתה מרובה מחמתה ושתיהן בתוך כ’ ומצד הדין שתיהן כשרות, יש לחשוש למקרה שעל’ תהיה למעלה מכ’ ובעל התח’ יסיק שמאחר שהעל’ צממ”ח גם התחת’ כשרה, ולא ישים לב שהעל’ פסולה בהיותה למעלה מ-כ’; קא משמע לן רבי ירמיה שאין חשש שיחשוב שהוא כשר למעלה מ-כ’ אמה. ומאחר שהגמרא לא אומרת ‘תחתונה פסול ועל’ כשרה איצטריכא ליה’ משמע שאין חשש שאדם יכשיר סכך מעל כ’, וזאת כאמור משום שסכך למעלה מ-כ’ כשר…

וגריס ר”ת…בהכי – כדי להבין את ה’אצטריכא’ רבינו תם מסיק שיש לגרוס ‘תחתונה כשרה והעליונה פסולה היכי דמי כגון דעליונה חמתה מרובה מצלתה ותחתונה צממ”ח וקיימא תחתונה בתוך עשרים’, משמע שאף אם העליונה מעלה מ-כ’ התחתונה כשרה…

והיינו דקאמר…פסול – וה’אצטריכא’ פירושו, ר’ ירמיה שולל הוה אמינא שסכך מעל כ’ פסול ופוסל את התח’ משום צירוף כשר ופסול, קא משמע לן שגובה אינו פוסל סכך. וכאמור, מאחר שר”ת הבין שמדובר שהתח’ צממ”ח בלא צירוף העל’ אין מקום להקשות איך העמיד רבי ירמיה ‘פעמים שתח’ כשרה והעל’ פסולה’ בתח’ שצממ”ח בצירוף העל’ ו’תרוייהו בתוך כ’ כשבין העל’ לתח’ יש חלל יותר מ-ג’ טפ’?

ובריש עירובין…מרובה מחמתה – הקדמה ד. ראיה לשיטת רבינו תם שסכך למעלה מ-כ’ אינו פסול. בעירובין ג,א דנה הגמרא בסכך וקורה שחלק מהם מעל כ’ וחלק בתוך כ’: מקצת קורה בתוך כ’ ומקצת קורה למעלה מ-כ’ (וכן) מקצת סכך למטה מ-כ’ ומקצת סכך למעלה מ-כ’ אמר רבה במבוי כשר (לפי הכלל ‘קלוש’ כי החלק התחתון של הקורה בתוך רשות שקורה מתיר טילטול והחלק העליון מחוצה לה, ורואים את העליון כמסולק ונמצא שהתחתון כולו בתוך כ’, אבל) בסוכה פסול (ומקשים על רבה) מאי שנא במבוי דכשר דאמרינן קלוש (אם רואים את החלק העליון של הקורה כמסולק וה’קורה’ הוא רק החלק התחתון בתוך כ’) סוכה נמי לימא קלוש (והחלק העליון מסולק והסכך כולו בתוך כ’) אי קלשת הויא לה חמתה מרובה מצילתה (הפירוש הוא שרבה יכול להשיב שאדרבה ‘קלוש’ הוא הסיבה לפסילה, כי בלא ‘קלוש’ העובי העליון של הסכך אשר מעל ל-כ’ משלים את הסכך של התחתון ליצור סכך שצלתה מרובה מחמתה, אבל לפי הכלל של ‘קלוש’ הסכך שנשאר חמתה מרובה מצלתה). מכאן ראיה לרבינו תם שהרי רבה סובר שהסכך שלמעלה מכ’ אינו פסול ואין צירוף של פסול וכשר.56

ומיהו…סוף – אבל למעשה אין ראיה, כי בד”ה והוצין יורדין בדף ד,ב פירשנו את תשובת רבה ‘אי קלשת הויא לה חמתה מרובה מצילתה’, לא שהסכך שמעל כ’ כשר ומשלים מה שלמטה אילולי ‘קלוש’, אלא בשלב זה רבה משיב ש’קלוש’ הוא סיבה לפסילת הסוכה, כי בלא העובי העליון הסכך התחתון לא יוכל לעמוד ברוח מצויה ותהיה חמתה מרובה מצלתה, ולכן חז”ל גזרו שמעתה הסכך התחתון פסול. וכעת אין ראיה לרבינו תם שגובה אינו פוסל סכך.

סיכום – א) עורך התוס’ – הסוגיא עוסקת בסוכה שחמתה ממ”צ וזקוקה להשלמת צל של האילן, ומסיקים מהפיסקה ‘וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי…אמר רב פפא בשחבטן’, שאילן שחמתו ממ”צ אם גם הסוכה חמתה ממ”צ מותר לכתחילה לבטל את ענפי האילן ברוב של סכך כשר והסוכה כשרה, אבל אם הסוכה צלתה ממ”ח הסוכה כשרה כפי שהיא, אפילו אם האילן צממ”ח כי סוכה מסוככת כראוי לא נפסלת מחמת סכך פסול אחר.

ב) רבינו תם – סכך פסול הוא סכך שבמהותו פסול, כגון שמקבל טומאה או אינו מגידולי קרקע או מחובר לקרקע, אבל גובה אינו פוסל סכך אלא הסוכה פסולה משום שגבוהה מידי.

ג) ניתן להבין את רבי ירמיה לקמן שאמר ‘פעמים שתחתונה כשרה והעליונה פסולה’, בתח’ צלתה ממ”ח בצירוף העל’ ו’תרוויהו בתוך עשרים’, אף שיש חלל של לפחות י’ ביניהן, כי ר”יר סובר כרבא בדף כב,א ש’חבוט רמי’.

ד”ה אמר רב הונא טפח י עמוד א

הנושא – היעדר מציאות של סוכה תחת סוכה לאור ‘לבוד’ ו’חבוט רמי’.

אע”ג…רמי – וקשה: איך ייתכן סוכה תחת סוכה, כי לפי חבוט רמי (השלך והשפל על האויר מתחת) סכך עליון שגבוה מתחתון ג’ טפ’ נחשב כסכך אחד, ואם הרווח פחות מ-ג’ טפ’ הכל אחד על פי לבוד?

הכא לא שייך – המקרה של שני סככים שונה, כי גזירת הכתוב ‘בסכת’ מלמדת שהמציאות של סוכה תחת סוכה לא מתבטלת ע”י לבוד או חבוט רמי (הר”ר שמחה מדעסוי).57

סיכום – המלה ‘בסכת’ מלמדת שהמציאות של סוכה תחת סוכה אינה בטלה מכח המושגים לבוד או חבוט רמי.

ד”ה שלא מצינו מקום פחות מד’ י עמוד א

הנושא – הוספה לפירוש רש”י.

היינו…בקונטרס – לא רק הדוגמאות שברש”י הנוגעות לרוחב ואורך…

ולענין…סוף – כי גם לענין גובה פחות מ-ד’ אינו חשוב; וזאת בקשר לעירוב חצרות בשתי חצרות מופרדות ע”י קיר: אם יש בקיר חלון שגובהו ורוחבו ד’ החלון הוא ‘פתח’ מחצר לחצר ומערבים כאחת, ואם גובה החלון פחות מ-ד’ אין זה פתח וכל חצר מערבת לעצמה.

ד”ה פירס עליה סדין מפני החמה י עמוד א

הנושא – פירושים למשנה; קושיא על רש”י.

הקדמה – בתחילת ד”ה הא קא מצטרף (ט,ב) תוס’ מסיקים שבאילן שחמתו ממ”צ אם גם הסוכה חמתה ממ”צ מותר לבטל את ענפי האילן ברוב סכך כשר, אבל צלתה מרובה מחמתה כשרה כפי שהיא בלא תוספת אף שהאילן צלתו מרובה מחמתו, כי סוכה המסוככת כראוי לעולם אינה נפסלת מחמת סכך פסול אחר.

כתוב…פוסלתה – משנתנו עוסקת בסוכה שחמתה ממ”צ והסדין מצטרף לסכך הכשר לפסול הסוכה, אבל סוכה מסוככת כראוי לא נפסלת מסכך פסול אחר.58

והיינו…מרובה – הקדמה. וזאת על פי היסוד שסכך פסול מצטרף עם כשר רק במצב שהסוכה זקוקה להשלמה כגון בחמתה ממ”צ, אבל כשהסוכה צלתה ממ”ח אין צירוף של סכך פסול והוי כאילו שאינו.

וכענין זה מפר”ת – מפירושו משמע שר”ת מסכים לתשובת הגאונים שאין צירוף של סכך פסול כשהסוכה צלתה ממ”ח, שכן…

מפני החמה…מחמתו פסול – ר”ת מפרש שהמשנה עוסקת אפילו בסוכה שצלתה ממ”ח ואין צירוף של סדין פסול, אבל היות שהסדין מונע נשירת הסכך הכשר (פריסתו מעל מונעת התייבשות ופריסתו מתחת מונעת נשירה) נפסלה הסוכה, כי ריבוי הצל הוא בגלל הסדין. והיות שר”ת לא נימק את המשנה משום צירוף פסול, משמע שהוא מסכים שבסוכה שצלתה ממ”ח אין צירוף, ונאלץ לנמק את המשנה מהטעם שריבוי צל הסוכה הוא מהסדין.59

אבל…מלנאותה – רש”י לא רשם את ההסבר של הגאונים (פסול משום צירוף סכך כשר עם סדין פסול) וגם לא הנימוק של ר”ת (ריבוי הצל הכשר נשמר על ידי הסדין הפסול), אלא מפרש את הפסול כי למעלה מהיושבים יש סדין שהוא סכך פסול. וקשה על רש”י מצד הסברה: ‘סכך’ מוגדר כחלק מהותי ממיבנה שהוקם להגן מפני פיגעי טבע, והרי לדעת רש”י מדובר בסדין שהופרס לא כחלק מהמיבנה אלא עבור נוחיות יושבי הסוכה, וזאת לא ההגדרה של ‘סכך’. והראיה מנוי סוכה תלוי ולא פוסל הסוכה כי אינו חלק מהמיבנה אלא כאמור משמש את היושבים?

ועוד…סוף – מלבד הסברה יש ראיה נגד רש”י מר’ יוחנן בר”א, שפרס מעליו סדין נגד השמש ונחשב שיושב בצל סכך, כי הסדין שימשו ולא היה חלק מהסוכה?60

סיכום – שלשה פירושים לפסילת הסוכה ע”י סדין: תשובת הגאונים – במשנה מדובר בסוכה שחמתה ממ”צ, והסדין מצטרף לסכך הכשר לפסול את הסוכה (סוכה שצממ”ח לא נפסלת מחמת סכך פסול אחר); ר”ת – המשנה עוסקת גם בסוכה שצממ”ח ואין צירוף של סדין פסול, וכאן הסוכה פסולה משום שריבוי הצל בא מסדין פסול. רש”י – היושבים תחת סדין שנפרס להגן עליהם מנפילת קיסמין.